שמיים בגוונים של כתום-ורוד-סגול – חלק ה' – אן

zismanta 28/12/2019 621 צפיות אין תגובות

לקח לי לא מעט זמן לחזור לענייני האושר, אני יודעת. זה באמת לא בסדר מצידי לתת לכולם להמתין לתובנות שלי על החיים. מצד שני יש לי תירוץ ממש טוב – החיים עצמם. רשימה ארוכה ומפרכת של מטלות שלמי יש כוח בכלל להיות מאושר. אז החלטתי להשאיר את הסיפור שלי על אש קטנה עד שיתפנה לי קצת זמן בלו"ז לעיסוק מעט איזוטרי שנקרא החיפוש אחר האושר. הגיבורה שלי, אן, בת גילי, פחות או יותר, מנסה פשוט לחיות את חייה ואולי גם תצליח להשיג את הדבר האחד שבני התמותה כמהים אליו – חיים משמעותיים מספקים ומאושרים. היא מחפשת את התשובות לעצב הקיומי שלה במקום שבו הנשים הוכו על ידי הגורל האכזר לא פעם ולא פעמיים. אולי בסופו של דבר היא תבין שהאושר נמצא בתוכה.
כן אני יודעת, מתנצלת מראש על המסר פשטני, בלי לפגוע ביצירה של גדולים וטובים ממני – המסר הזה טוב לילדים בני 4-7 שחוו רק את הכאב של הפסד במשחק בארגז החול בגן הילדים.
טרייסי, פטרישיה ולורן מביטות בי בזה הרגע ומצקצקות בלשונן "אם נדמה לך שלהיות במרחק יריקה מהקבר, לאבד ילד או את חיי המשפחה המושלמים ומלאי האשליות היא הדרך הטובה ביותר להדליק את אש החיים שלך אז יש לך טעות גדולה, לפחות בהתחלה כל מה שרצינו זה לגמור עם זה כאן ועכשיו. חיים מאושרים – איזה בולשיט. החיים מלאי סבל ויגון".
הבנתי אותן לגמרי. לאבד את חייך כפי שהכרת או אדם אהוב עליך זה בטח לא הפתרון המועדף על אף אדם. שזה בעצם מה שניסיתי לומר – צריך להגיד תודה על מה שיש ולהמשיך להילחם על זכותנו להיות מאושרים.
רגע לפני שאיבדתי את חוט המחשבה לחלוטין זה נחת עליי, להיות מאושר זה ממש לא מעניין – כי ללהיות מאושר או מאושרת יש מחיר. למצוא את האושר זה בעצם לאבד את הצורך להמשיך לחפש אחריו….וזה די מדכא כשלעצמו.
אז לא! באופן מפורש וחד משמעי אני לא דוגלת במוות כאמצעי לאושר בחיים – כי זה קצת קיצוני ובאופן אירוני מעט פרדוקסלי, אבל קורטוב של סבל כדי להתקרב ולו במעט אל המטרה יכול לסייע…

נסעתי הביתה וחשבתי על חברותי החדשות בקבוצה, או אולי הזמניות כי לא בטוח שאחזור לשם. היה די מדכא לשמוע את כל הסיפורים ויש עוד כמותם גרועים יותר או פחות, במקום שממנו אני חוזרת כרגע.
המפגש הזה לא גרם לי בשום צורה או אופן להעריך יותר את חיי, אם כבר זה גרם לי להבין שיש הרבה מאוד סבל בעולם והוא פוגע או לא, באופן שרירותי למדי, קצת כמו אבולוציה – לצערי אין כאן יישות אל תבונית שמושכת בחוטים מאחורי הקלעים אלא עיקרון פשוט שאומר שהכול יכול לקרות או לא… תלוי בנסיבות.
זה כבר היה יותר מדי בשבילי והרגשתי שאני שוקעת לתוך מצולות הייאוש, זה לא רק חיפוש אחר האושר זו ההבנה שהחיים הם חבל דק ומתחתיו תהום עמוקה או במילים אחרות חוויתי התקף חרדה. ברוכה הבאה לעולם המבוגרים המפוכחים אך בלתי מתפקדים.
לשמחתי הרבה הייתי כבר קרובה לבית ולא עברו שלוש דקות לפני שהחניתי את הרכב בחנייה הביתית. הלכתי מהר, כמעט רצתי אלא שקשה לברוח מהשדים של עצמך.
הבית היה שקט, חמים ונעים. הילדים היו עסוקים בענייניהם ובעלי קרא ספר במיטה. היה לי קצת זמן לחפש ואולי גם למצוא את האיזון הפנימי מחדש ואיזו דרך טובה יותר מלמזוג כוס יין ולהדחיק את כל המחשבות לפינה אפלה.
מזגתי לעצמי מלוא הכוס ולקחתי אותה אתי לחדר השינה.
עליתי במדרגות, פתחתי את דלת חדר השינה, דעתי הייתה מוסחת על ידי כוס היין האדום מאוד ולא שמתי לב לבעלי המונח שם על המיטה.
"אן, את נראית לי קצת נסערת, הכול בסדר?" הוא הכיר אותי היטב והיה חד הבחנה.
"אני באמת נסערת. נסעתי לפגוש את הקבוצה הזו ששרון המליצה לי עליה ושמעתי סיפורים מדכאים שלא ממש שיפרו את מצב הרוח" אמרתי אחרי כמה שניות של נעיצת מבטים בכפות רגליי היחפות ומחשבה על פדיקור דחוף ומידי צצה בראשי.
מדהים לאן מחשבותיה של אישה יכולות לנדוד גם כשהיא מכה בתחתית.
"את יודעת מה משפר את מצב רוחי כשאני מצוברח?" הוא שאל.
"תרופות" עניתי.
"לא…." הוא אמר וקלטתי שהוא מנסה לרמוז לי את התשובה אבל רוצה שאומר אותה בעצמי.
"שיחות עם פסיכולוג?" שאלתי שוב.
"לא יקירתי, סקס" הוא נעץ בי מבט רב משמעות, החרמן החמוד.
כמה פשוט, מיליוני שנים של התפתחות ביולוגית וצורך אחד חייתי שנותר בעינו להתרבות, לשרוד או לשפר את מצב הרוח.
בהיתי שוב, הפעם בו, עד שהפך לכתם, חלק מן הרקע. אז אט אט החזרתי את המיקוד לעיני, ראיתי אותו חד וברור. בהתחלה הוא נראה קצת מודאג אבל כשהבין שכנראה היין החל להשפיע עליי הוא רק חייך את החיוך המקסים שלו שאני אוהבת כל כך.
הנחתי את כוס היין בצד, חייכתי אליו שוב חזרה וסיכמתי ב "אתה כנראה צודק"….


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך