שמונת השגעונות של קשמיר

כשאני קמה בבוקר יש את שמונה השניות האלה שאני בוהה בתקרה עם מדבקות הכוכבים שזוהרות בחושך, ומנסה להיזכר מי אני, איפה אני ולמה אני חיה.
את האיפה אני אני מצליחה הכי מהר, אני בחדר שעל התקרה שלו יש מדבקות כוכבים זוהרות בחושך, אחרי עוד כמה שניות אני מבינה שאני בדירה שלי, אחר כך בא המי אני, אני קשמיר (על שם השיר של לד זפלין) אני בת עשרים וארבע ועוד לא עשיתי שום דבר טוב עם החיים שלי, ואז בא הלמה אני חיה, ועל זה אני אף פעם לא מצליחה לענות, אפילו אחרי שעוברות עוד שמונה שניות, ושמונה דקות, עד שגרייס (על שם האלבום של ג'ף באקלי) או קיט (שהוא סתם קיט) ישאלו אם אני ערה ואז אני אצטרך לקום ולהשאיר את השאלה הזו לא פתורה.
אני שונאת שאלות לא פתורות.
היום לא חיכיתי שגרייס או קיט יבואו, קמתי מהמיטה רק עם שתי ההתשובות שלי, קיט וגרייס ישבו על הספה במרפסת ושתו קפה, הם נראו דיי מופתעים לראות אותי ערה.
הכנתי לעצמי תה והצטרפתי אליהם, שיערה החום של גרייס, שהגיע לה עד השכמות, היה אסוף בתסרוקת מבולגנת והיא החזיקה את ספל הקפה כל כך קרוב אליה שהיה אפשר להאמין שזה הדבר היחיד שמחזיק אותה חיה ושאם היא הייתה עוזבת אותו היא הייתה מתה. הספל הירוק של קיט, לעומת זאת, ישב בשקט על השולחן, הרוח הקלה של הבוקר פרעה את שיערו, שהיה בדיוק באמצע בין חום בהיר לבלונדיני והגיע לו כמעט עד הכתפיים כי הוא התעצל להסתפר, הרבה אנשים צוחקים עלינו בגלל שהתסרוקות שלנו תואמות.
ברגע השלו הזה, עם קיט וגרייס במרפסת, כמעט הצלחתי להאמין שאני שפויה ולרגע השגעונות התפוגגו והייתי פשוט אני, אבל לא להרבה זמן.
יש לי שמונה שגעונות על שבעה ימים בשבוע, שזה דיי סיוט במיוחד בגלל העובדה שאני אף פעם לא יודעת איפה השגעון השמיני נכנס, לפעמים יש תחושות מוזרות לפני זה, קצת כמו כאבי מחזור, אבל אף פעם אי אפשר להצביע איפה בדיוק הוא יכנס.
השגעון של יום חמישי הכי גרוע, אבל גם של ראשון בלתי נסבל, ביום שלישי אני פשוט מרגישה כאילו לקחתי שמונה קילו של תרופות הרגעה, יום שני עובר לאט מדיי ויום רביעי גורם לי לרצות למות, ביום שבת יש הרבה צרחות וביום שישי אני בדרך כלל ישנה כדיי שזה יעבור.
בקיצור, היה בוקר ושתיתי תה (שגרייס הביאה מיפן) וקיט וגרייס שתו קפה והכל היה בסדר, אבל עמוק בפנים יכולתי להרגיש את השיגעון מתבשל לאט לאט ועולה במעלה הגרון שלי.