שלכת- פרק 1- לכל דבר יש התחלה

אני זוכרת את היום בוא אמא שלי נפטרה. הייתי ילדה קטנה בת תשע.
כשאמא שלי סיפרה לי שהיא בהריון אני לא מיהרתי לשמוח, אני קצת פחדתי, פחדתי שהילד שהיוולד יהיה המועדף על אבא שלי, שגם ככה לא ממש אוהב אותי.
אני פחדתי מאבא שלי, וגם אמא שלי פחדה. לאמא שלי לא היתה עבודה, רק אבא שלי עבד, הוא לא הרשה לאמא שלי לעבוד. אך גם אם רצתה, אמא שלי לא יכלה לעבוד, היא מעולם לא למדה בבית ספר, היא לא יודעת דבר. ככשאלתי את אמא שלי למה היא לא למדה היא סיפרה לי שהיא נולדה למשפחה ענייה, היו לה עוד שבעה בנים ולכן להוריה לא היה כסף לפרנס את משפחתה . אמא שלי היתה הקטנה ביותר, וכשהיתה בת 17 אבא שלי הסכים "לקנות" אותה תמורת סכום נאה, אמא שלי הסכימה כדי להוציא את משפחתה ממצבם הקלקלי הקשה, היא הלכה עם אבא שלי וכמה שנים לאחר מכן התחתנה איתו. כששאלתי את אמא שלי למה היא לא מתגרשת מאבא, היא לא מהרה לענות, היא לחשה לי שהיא מפחדת מאבי, והוא איים להרוג אותה אם היא תתנהג באופן שלא מכבד אותו.
היא סיפרה לי את זה בגיל צעיר, והזהירה אותי מאבי. אבי תמיד העדיף את אחי הגדול, והבטיח לו עתיד גדול. לא לי, הוא זלזל בי ובאימי.

כשהייתי בת תשע אמא שלי הודיעה לי שהיא בהריון, אני רציתי שזאת תהיה בת ואפילו קצט התרגשתי, אך כשהיא חזרה הביתה יום אחד מבית החולים, היא הסבירה לי שזה יהיה בן, אז כבר לא שמחתי. ידעתי שהוא יהיה המועדף על אבי, ולכן לא התרגשתי שאימי תלד אתו.

בחלוף הזמן הפחד עזב אותי, ואני התרגשתי להולדת אחי, תמיד רציתי אח קטן. כשאמא שלי פונתה בשעה 1:00 בלילה לבית החולים כולנו באנו איתה. אבא אמר שהלידה תתבצע בניתוח ותמשך לא יותר מ-4 שעות.
חיקינו שלושתנו ליד חדר היולדות מספר שעות, ואז אבא שלי קם וחזר עם בשורה.
"נמצאה ביעיה קטנה, הלידה של אחיכם הקטן תתעקב בכמה זמן" הוא אמר.
"מה יקרה לאמא?" שאלתי את ג´ון אחי הגדול ואחזתי בידו.
"שום דבר, זה רק עיקוב קל" הוא ענה. מאותו רגע אבי קם וחזר הרבה מאוד פעמים, ודיבר עם שלושה רופאים שונים, ולאחר קרוב לחצי שעה שעשה כך הוא חזר עם עוד בשורה:
"ילדים, הניתוח של אמא לא ממשיך כראוי והתינוק נתון בסכנה"
"אבל התינוק יולד?" שאלתי
"אני לא יכול להבטיח זאת, תחזיקי אצבעות שאמא שלך תהיה בסדר"הוא ענה.
אני ידעתי למה הוא מתכוון, וכבר הייתי במצבים כאילה, אני פחדתי ממה שיעלה בגורל של אימי.

ישבנו שם שלושתנו בחוסר ידיעה ולא קיבלנו הרבה מידע על אימי והתינוק. אני פחדתי מה שיקרה לאמא שלי משהו ולא שבתי על התינוק. ג´ון אחי הסביר לי שרוב הסיכויים שאמא תהיה בסדר, אבל אני לא האמנתי, "רוב הסיכויים" לא מספיקים לי, אני רוצה את כולם. אני הלכתי משם, לא יכולתי להישאר עוד, קמתי מהכיסא שלי והלכתי לחדר המתנה אחר בקומה העליונה שם נשענתי על חלון גדול והבטתי דרך החלון בבית ספר יסודי שהיה צמוד לבית החולים. אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם אבל זה ניראה כמו לפחות שלוש שעות, ואחרי כל הזמן הזה שמעתי צעקה של ג´ון:
"קרול בואי! הניתוח ניגמר! בואי כבר!" רצתי למטה לחדר היולדות בחיוך. יצא מחדר הניתוח רופא שבידו תינוק אדום קטן עטוף במגבת לבנה. אבא שלי לקח את התינוק מהרופא ואני הגעתי ותפסתי את היד של ג´ון.
"הילד עבר את כל הבדיקות שהיה צריך ולא אובחן עם שום בעיה." אמר הרופא במבט רציני.
"ומה אם אמא שלי?" שאלתי בהתרגשות.
"נמצאה בעיה והאמא לא עברה את הלידה, היא נפטרה במהלך הלידה."

מכאן אני לא אמשיך לספר.
שלושה שנים לאחר מכאן התינוק גדל, קראו לו הרי. אני מוכרחה להגיד שהוא התפחת יחסית מהר לגילו. הוא רק בן שלוש והוא כבר יודעה לצייר ללכת הביתה לבד, לספור, ולדבר, אפילו להתחצף. אני זוכרת שאבא שלי רצה אותי בתור שפחה שלו, הוא הכה אותי וצעק עלי. אחי הגדול לא היה בבית ואחי הקטן ישב בחדר המשותף שלנו ושיחק משחקי מלחמה במחשב. הוא שמע את המריבה שהיתה ביני לבין אחי ובחר לא להגיב, אבל כשנכנסתי לחדר הוא גיחך. אני סידרתי את התיק שלי לבית הספר והוא דיבר איתי, הוא קרה לי שפחה, הוא צחק עלי וירד עלי בעלבונות ילדותיים של ילדים בני שלוש, שירים ילדותיים ושמות גנאי מגוחכים, אבל זה עדיין עצבן אותי. רציתי לצעוק עליו אבל רק ליפני מספר דקות אבי אמר לי במפורש להתרחק מאחי, וחרת לי את זה על הער בצורת סימן כחול. נתתי לו לצחוק עלי ושמתי את האוזניות של ג´ון כדי לא לשמועה אותו, הוא אפילו לא שם לב שאני לא שומעת אותו, הוא באמת קצת טיפש.

העור שלי היה כחול מהמכות שאבי נתן לי, היה לי פנס בעיין, והפה שלי דימם. אני נכנסתי למיטה ובכיתי, אבל בשקט, בלי קול, שאף אחד לא ישמע.