שליחי דמים (פרק 1)

"אמא?" הוא קרא.
"כן, מותק?"
"רוחות… זה אמיתי?" הוא שאל בביישנות.
"לא, מותק," היא השיבה, מחייכת.

דפיקות חזקות נשמעו בכל חלל החדר. מי שזה לא היה, הוא הלם בדלת בכוח רב, ובעצבנות. כמעט בפאניקה. הנער הישן רק פלט נהמה עצבנית על כך שהעירו אותו. הוא הסתובב לצידה השני של המיטה וכיסה את ראשו בשמיכה.
"האנטר! קום כבר, בהמה!" קול נשמע מצידה השני של הדלת.
האנטר מלמל שורת קללות וניסה להתעלם מהדפיקות ומהצעקות כאחד.
"האנטר!"
הוא הוריד מעליו את השמיכה בתנועה חדה.
"אני קם! בהמה!" האנטר צעק בתשובה וקם ממיטתו.
הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה. מולו עמד נער כבן גילו, נמוך ממנו בכמה סנטימטרים בודדים, עומד ומחייך אליו. הנער היה רזה, אם כי לא רזה מידי. שיערו החום והפרוע הגיע עד כתפיו, ועיניו הירוקות שיקפו שימחת חיים.
"בוקר טוב בהמה," הנער אמר.
האנטר כיווץ את עיניו שעוד לא התרגלו אל אור הבוקר שהאיר את פניו, ונכנס חזרה אל החדר, משאיר את הדלת מאחוריו פתוחה. הנער נכנס אחריו וסגר את הדלת. חושך מוחלט הציף את חדר שנית. צליל תריסים נפתחים נשמע ובפעם השניה אור בוקר הציף את החדר.
"דבר אחד אני בחיים לא אבין, ראמה, איך אתה יכול להיות במצב רוח כל כך טוב על הבוקר?" האנטר אמר.
"קדימה, קדימה, קדימה! תתחיל להתלבש ולהתארגן. היום אתה הולך לבית הספר כמו גדול!" ראמה אמר ודחף את האנטר לכיוון חדר האמבטיה.
"ראמה, אני באמת עייף. אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב…" האנטר ניסה למחות, אך ראמה קטע את דבריו.
"כן, כן… בלה, בלה, בלה. זוז כבר, בהמה. אני לא יכול להמשיך לתרץ לכל המורים למה אתה לא מגיע כבר שבוע בזה שאתה לא מרגיש טוב. הם שואלים שאלות שאני לא יכול לענות עליהן. קדימה, אתה תתגבר על העייפות ותלך היום. וחוץ מזה, אני מבטיח לך שאם תתחיל לישון בלילות אתה לא תהיה עייף." ראמה סגר את דלת האמבטיה.
"כן, זה נכון…" האנטר אמר ספק לעצמו, ספק לראמה.
הוא סירק את שיערו השחור, החלק והארוך ואסף אותו לפקעת מרושלת. היה אפשר לראות שקים קהים מתחת לעיניו הכחולות והבוהקות. הוא שתף את פניו במים קרים בתיקווה שזה יתרום לתחושת ערנות. היה לו מבנה גוף שרירי וחסון. כאשר הוא יצא מחדר האמבטיה, הוא הופתע לראות את ראמה יושב על הכיסא המרופד ליד השולחן ומצביע על מיטתו. הוא העיף מבט אל המיטה וגלגל את עיניו למראה מכנסי ג'ינס וחולצה שחורה חלקה מקופלים אחד על השני.
"תודה אמא," האנטר צחק.
"אני פשוט יודע שבמצב הנוכחי ייקח לך שנים למצוא משהו ללבוש," ראמה אמר. "קדימה."
האנטר נאנח, "בהמה…"
הוא התלבש, סידר את תיקו והשניים יצאו מחדרו של האנטר בפנימיה בה גרו. הם התהלכו יחד עד החניה שם ראמה משך את האנטר לכיוון רכבו, בתירוץ שלא ייתן לו לנהוג כאשר הוא בקושי מחזיק את עיניו פקוחות. השניים היו חברים הכי טובים מזה כבר שנים רבות. שניהם הגיעו לפנימייה באותו הגיל, בגיל שבע, ומאז הם כמעט אחים. תמיד דאגו אחד לשני, כי ידעו שאם לא הם, אז אף אחד. יחדיו הם היו צמד מנצח. האנטר וראמה. ראמה והאנטר.
כאשר ראמה החנה את רכבו בחניה של בית הספר, הוא חבט בהאנטר חבטה קטנה.
"יפייפיה נרדמת! קום. הגענו."
"אני עדיין חושב שהיית צריך לתת לי לישון," האנטר מלמל וסידר את משקפי השמש לו על אפו.
"לי האנטר תומפסון!" ראמה קרא.
האנטר נאנח בכבדות ויצא מהרכב, כאשר ראמה אחריו. השניים הלכו זה לצד זה ונכנסו לבניין בית הספר. השניים הלכו יחד אל כיתת ההיסטוריה והתיישבו במקומותיהם הקבועים. האנטר שאל את עצמו פעם אחר פעם מדוע הוא הסכים ללכת היום לבית הספר למרות שבקושי ישן כבר שבוע, וכל פעם מחדש לא נתן לעצמו מענה מספק.
המורה נכנסה לכיתה, הניחה את חפציה על השולחן וסרקה את הכיתה במבט נוקשה ביותר שהיה יכול להופיע מאחורי זוג עדשות משקפיים. היא הייתה נוראה בכל כך הרבה מובנים, ובראש ובראשונה במידת הנוקשות והתוקפנות שלה. האנטר הביט בה, כלל לא מזהה אותה.
"מי זאת?" הוא שאל את לוק, אשר ישב לידו.
"עדיף שלא תשאל," לוק ענה בשקט.
האנטר אף לא הספיק לפתוח את פיו בכדי לשאול שאלה נוספת, כאשר צעקה רמה פילחה את חלל הכיתה.
"למה אני שומעת דיבורים מאחור?" למורה היה קול צפצפני ומחוספס, כניראה כתוצאה משנים של עישון.
היא נעצה מבט מאיים בהאנטר.
"אתה, שם בסוף!" היא קראה, "אתה עם השיער הארוך! איך קוראים לך?"
"האנטר," הוא אמר, מעט בהיסוס.
היא הוציאה מתיקה קלסר ופתחה אותו, מעיינת ברשימת השמות. השתררה דממה מחרידה בחלל הכיתה. המורה הרימה את מבטה השורף אל האנטר.
"אין בכיתה הזאת תלמיד בשם האנטר. צא החוצה," היא פקדה עליו.
"המורה, אני-" דבריו נקטעו.
"אתה מסרב לצאת מהכיתה?" היא שאלה בפליאה מופגנת היטב.
"מה? לא! אני-"
"צא מהכיתה מיד!" היא שאגה.
האנטר מיהר לקחת את חפציו ולצאת. זאת ללא ספק הייתה התחלה מצויינת של יום לימודים לאחר שבוע של היעדרות. הוא החל ללכת לכיוון המחששה של בית הספר, הממוקמת מאחורי אולם הספורט. רוב התלמידים שלא נכחו בשיעור מסויים מכל סיבה שהיא הגיעו לשם והעבירו שם את הזמן עד להפסקה.
"יו, האנטר, אחי!" קרא לעברו נער כהה עור.
"אה, דון!" האנטר השיב ושלף מכיסו חפיסת סיגריות.
"חשבתי שלא תגיע יותר אף פעם! איחרת?" דון שאל.
"לא, המורה הזאת להיסטוריה העיפה אותי מהכיתה כי היא בטוחה שאני לא לומד היסטוריה עכשיו. לא מצאה את השם שלי ברשימה," האנטר אמר תוך כדי שהצית סיגריה.
"ניסית להסביר לה?"
"היא לא נתנה לי להוציא מילה מהפה. אלוהים, המורה הזאת ניראת כמו השטן בתחפושת. מי זאת בכלל?"
"המורה שמחליפה את גברת דיילי?" דון שאל.
"כן, המכשפה הזאת…"
"קוראים לה גברת ריצ'ס, ומכשפה זאת מילה קטנה מידי בשביל לתאר את היצור הזה," דון ענה.
האנטר שאף שאיפה ארוכה מעשן הסיגריה, ולאחר מכן נשף אותו.
"הבנתי," הוא אמר. "ומה קרה לגברת דיילי?"
"לא שמעת?" דון שאל בפליאה.
"לא."
"היא, בעלה והבן שלה עברו תאונת דרכים רצינית על גשר פוסטון. הבן שלה נהרג, בעלה נפצע קשה והיא בקומה." דון אמר ונימת צער נשמעה בקולו.
גברת דיילי הייתה אישה חביבה, נעימה, ותמיד הייתה מדברת עם תלמידיה בגובה העיניים. היא כיבדה את תלמידיה, ולכן הם כיבדו אותה גם כן. תלמידים רבים אהבו אותה, ולכן הידיעה על תאונת הדרכים זעזעה את כלל בית הספר. מורות אחרות רבות היו מדברות בדבר מותו של בנה, מפני שהיה צעיר מאוד, בן גילו של האנטר לכל היותר.
"זה נורא," האנטר אמר.
"כן… היא הייתה אישה כל כך נחמדה. זה לא מגיע לה," דון אמר.
הצלצול נשמע ותוך דקות ספורות ראמה התייצב ליד האנטר. ראמה הרים את גבותיו וכיווץ את שפתיו, מסמן להאנטר את חומרת המצב. האנטר לא היה זקוק למילים, הוא כבר ידע מה ראמה עומד להגיד.
"היא הלכה למנהל, נכון?" האנטר שאל.
ראמה הינהן.
"היא לא רק מכשפה, היא גם מטומטמת," ראמה אמר. "אני מנחש שהמנהל יגיד לה בדיוק אתה שאתה ניסית-" דבריו נקטעו על ידי קול המזכירה ברמקולים של הכריזה.
"האנטר תומפסון מתבקש להגיע למשרד המנהל. אני חוזרת, האנטר תומפסון מתבקש להגיע למשרד מהנהל. תודה."
האנטר נאנח ושאף שאיפה אחרונה מהסיגריה. לאחר שכיבה אותה החל ללכת לכיוון בניין ההנהלה בצעדים כבדים וחוסר רצון מופגנים היטב.
"תמסור היי לטיפני ממני בדרך, טוב?" ראמה קרא אחריו.
"לך תזדיין!" האנטר השיב מבלי להביט לאחור.
"בהצלחה לך, *דוג!" דון אמר.
האנטר נאנח שנית והתכונן נפשית לשיחה חסרת משמעות או תועלת עם מנהל בית הספר.

#######
* דוג= Dawg (אין לי מושג איך לתרגם את זה… זה סלנג שכזה, למי שלא יודע. משומש בעיקר בקרב שחורים.)