שלוש זרועות של פחד ספר 1 חלק 1

זה היה יום רגיל בשביל פובוס, לא משהו מיוחד, יום רגיל ומשעמם, הוא שנא את זה.
ועוד דבר מעצבן, משהו שהתחיל לצמוח לו באזור החזה לפני יומיים רק המשיך לגדול. ת'ור, לעומת זאת, היה מרוצה מהיום שלו, ומהציד היומי שלו, אף דרקון לא חמק ממנו.
היום הזה רק נהיה גרוע יותר, חשב לעצמו פובוס.
מארס עדיין חולה במצב קשה, וארס עדיין תקוע בין שני הסלעים הקסומים ההם.
ודיימוס עדיין נעלם.
ההיעלמות הזאת העסיקה את פובוס מאז המקרה, לפני שלושה ימים, בדיוק 12 שעות לפני שהדבר המוזר הזה התחיל לצמוח לפובוס בחזה, דיימוס יצא לכיוון מפרץ הדם, ולא חזר, הדבר היחיד שיכל לרמוז על מיקומו היה מסר שהשאיר חרוט על סלע ליד ביתו.
<קר> ו<הוזה>
זה מה שהיה חרוט שם, רוב האלים חשבו שהוא השתגע קצת, כי בכל זאת, טרור זה לא משהו משוגע?
אבל לא פובוס, פובוס היה יודע אם אחיו היה משתגע, העולם שמתחת לעולם האלים היה הופך לחורבה בוערת ומלאת דם.
רוב האלים לא כל כך רצו לעזור לפובוס בחיפושים, הרי כמעט כל יצור תבוני שונא את הפחד. היו כמה שהסכימו לעזור קצת, האדס, פלוטו, אוסיריס, הל ואנוביס, הודיעו שידווחו לו במקרה שדיימוס יהיה קרוב למוות (כן, אולי קשה להאמין אבל אלים יכולים למות לעיתים רחוקות), הליוס, האל שיודע כל דבר, התנתק מהעולם והפסיק להגיב לסביבתו, אם זה לא היה קורה הוא היה עוזר לפובוס על המקום אבל זה לא כל כך אפשרי, פוסידון הסכים, בניגוד לשאר אלי הים, לדווח אם יגלה באזור הים משהו על דיימוס. אבל האל שעזר יותר מכולם ביחד היה הורוס, אחד מאלי המלחמה, שהיה לפובוס כמו אב שלישי, גם כשפובוס היה עוצר וכמעט מחליט לוותר, הורוס היה מקים אותו ולפעמים ממשיך בחיפושים לבד.
בשעה שתיים בצהריים הגיע דיווח מפוסידון על מקרה מוזר מאוד, במים, מרחק 100 מיילים בערך ממפרץ הדם צפה לוחית אבן חומה צהבהבה, שעליה היה חרוט כתב בלתי מובן, כשפוסידון הביא את הכתב לאנוביס שאולי יצליח לפענח אותו אנוביס אמר שרשום שם ד' מ' ס'. כשפובוס שמע את הדיווח ההבנה נחתה עליו משום מקום.