שלושת עורות הדובים- פרק 2"פעמוני ילדת השקים"

לארלינה היה מבט מקפיא עצמות חיוך מצמרר ועיניים חדות, עד כדי שגרמו לילד ליפול לאחור. ארלינה ברחה דרך החלון. אך המתח נשאר עדיין בחדר. האם החלה להסדיר את נשימתה. והילד חיבק אותה חזק והתחיל לבכות. היום תם ובני המשפחה נכנסו למיטותיהם. כוכבים נצצו בשמיים וחגו כמו מובייל של כוכבים. ואור הירח האיר את תקרת החדר. פתאום נשמע קול רחש מהמטבח. האם והאב התעוררו בבהלה קפצו ממיטותיהם והתקדמו לכיוון המטבח. הם לא ידעו מה מצפה להם שם. הפחד רק גדל יותר ויותר בכל צעד שהתקרב למטבח. הם הגיעו לפתח החדר ולא ראו אף דבר חריג והקול לא נשמע עוד שוב. לפתע התחילו צחקוקים מחדר השינה. ליבם של ההורים דפק מהר כמו התפשטות ערס העקרב. ואז הם נזכרו שילדם עדיין ישן במיטתו. הם נעצו עיניים אחד בשני במבטים מבועטים ורצו חזרה לחדר השינה. שם ראו את הבן ישן במיטתו, ומצחקק מתוך שינה. אף פעם זה לא קרה. אפילו בעודו תינוק. הלילה חלף ועלה הבוקר. היום עבר כרגיל. ככל הימים. ושוב יצאו בערב המשפחה ללקט זרעים לארוחת הערב. כאשר חזרו לבקתה, עצרה האמא את הבן ואישה ואמרה להם" כמו שהבנתם משהו מוזר מתרחש. אני עדיין לא יודעת מה יעלה בגורלנו או אפילו מה מצפה לנו בעוד מספר שניות. ולכן אני מבקשת מכם. שימרו על נפשכם. עוד משהו אני רוצה לבקש. בכל פעם שאתם מרגישים שמשהו לא רגיל קורה תצלצלו בפעמון הזה." האמא נתנה פעמון אחד פעמון אחד לבנה ופעמון אחד לאישה. הפעמון היה בצבע כסוף והוא היה קטן יחסית. על הפעמון היה ציור של ילדה שוויצרית עם נעלי בד כחולות ושמלת שק בלויה, ולראשה היה כובע זעיר שנראה ככובע פיראט שחור אך ללא סמל הפיראטים. הפעמון עצמו היה קשור בחוט דק שנועד כדי לשים אותו סביב הצוואר. לכל פעמון היה קול טיפה שונה כדי לזהות מי במצוקה. פעמון האב היה עמום ועמוק, פעמון האם השמיע צליל דק ופעמון הילד חד ואף טיפה צורם. הם נכנסו אל הבית והכל היה נראה כרגיל. לא היה כלל זכר לארלינה. הלילה נכנס אל היום והילד כבר נרדם. האם והאב נשארו ערים ושוחחו על המצב. "מה ארלינה עושה פה?היא לא מתה על ידי הזקן?! מה היא בכלל רוצה מאיתנו?" התחילה האם לזרוק שאלות לאוויר מתוך חששה. והאב אמר" ואיך היא הגיע לכאן?", "מה אתה מציע לעשות?" שאלה הם את האב. "אני מציע לעזוב ולהצפין ככל שאפשר" אמר האב ודפק על השולחן. האמא נאנחה ואמרה בלחש "שוב לעשות מסע?..". האב אחז בפנייה והסתכל בעיניים חודרות ישר אל תוך מבטה ואמר ביאוש" אין מה לעשות יקירה. את רוצה שיקרה לנו מה שקרה לדודתך ומשפחתה?". האם השמיטה את מבטה והנהנה בהבנה. הם הוציאו את התיקים הגדולים שלהם ממתחת לשולחן המטבח וניגשו אל ארון הבגדים הגדול כדי לארוז את כל הבגדים שלהם. תיק הבגדים התמלא אט אט. ושוב התחילו צחקוקי הילד. האב אמר אל האם " נראה לי שעדיף שנחכה יום נוסף כדי לספר לילד על התכנון ושיעכל את הבשורה. זה לא טוב להפתיע אותו ככה. זה יעשה לו טראומה". האם הסכימה עם האב. והם הלכו לישון. הבוקר נכנס דרך החלון וקרן אור האירה את רצפת החדר. האם החלה להכין ארוחת בוקר והמשפחה התיישבה ליד השולחן. למשפחה היה מנהג, כל פעם לפני ארוחת הבוקר כל אחד אומר משהו טוב בחיים שלו. האב אמר שציוצי הציפורים שוברים את השקט, ושבלעדיהם לא היה לו טעם לחיים. האם אמרה שהבלוטים הרבים שגדלים על העצים, ושבלעדיהם הם היו במצוקת רעב. הילד אמר שיש ילדה שכל לילה מופיעה בחלומו מאז שנולד, וכל לילה הייתה מספרת לו אותו סיפור מפחיד, על זקן משוגע שקושר אותה ואת אחיה לתקרת האסם שלו ומכה אותם, חותך איבר ועוד איבר, הוא מלקק את הדם שלהם ותולה את עצמו. ובסוף שנייה לפני שהיא מתה היא לוחשת לי"אל תשכח שקוראים לי ארלינה". אבל בימים האחרונים היא מדגדגת אותי ומספרת לי סיפורים מצחיקים על ילד קטן שגדל להיות מלך." ההורים השתתקו למספר רגעים ואז האמא אמרה "מחר על הבוקר אנחנו עוזבים את הבית. תיפרד מרגעייך האחרונים". הילד החל לבכות ולצרוח. "אבל ארלינה אמרה שהיא תפסיק להצחיק אותי ושוב תתחיל לספר לי את אותו חלום מפחיד אם אני יעבור בית". "מתוק שלי, אין ברירה. אם לא נעזוב את הבית יקרה דבר רע" אמר האב. הילד קם מהשולחן ויצא מדלת הבית. האבא רץ אחרי הילד והאמא נעמדה בפתח דלת הבקתה והסתכלה על האב שרץ אחרי הילד המבוהל. האב הצליח להשיג את הילד והסביר לו את המצב, בצורה כזאת שילד יוכל להבין. ושניהם חזרו אל הבקתה. האב התקרב אל האם ואמר לה" גרטל, אנחנו נשאר פה עד מחר בבוקר וישר נעזוב. הצלחתי לשכנע אותו". גרטל הסכימה והמשיכה לארוז דברים לעזיבה. הגיע הערב וההורים המשיכו לארוז את חפציהם האחרונים. נשאר להם לארוז את בגדיי הילד ואת כליי המטבח. האב והאם החליטו בניהם כי הוא אורז את כליי המטבח והיא את בגדי הילד. האב לקח תיק עור חום ושם בתוכו את כליי המתכת והעץ. מרית ותרווד, כפות וסכינים. והאם לקחה תיק בד גדול אדום ושמה אותו ליד הארון הגדול כדי שתוכל להעביר את הבגדים בקלות. פתאום נשמע צלצול פעמון חד וצורם מתוך הארון. האם מיהרה לנסות לפתוח את הארון הגדול, אך דלתות הארון כבדות מאוד והאם לא הצליחה לפתוח אותם מרב כובדם, וקראה לאב שיעזור לה. האב פתח את דלתות הארון. ההורים היו בשוק. בתוך הארון הם מצאו את בנם ולו חבל שרוך סביב גרונו. החבל היה קשור לוו תליית המעילים שבארון. והאם אמרה "עכשיו עוזבים לא משנה מה!" ההורים לקחו את התיקים והלכו לכיוון דלת היציאה. הם פתחו את הדלת וסגרו אותה אחריהם. אך הם לא הגיעו אל חוץ הבית. למרבה ההפתעה הדלת הובילה אותם אל חדר השינה. "מה קורה פה?" שאל האב. "אין לי מושג הנזל" השיבה האם" בוא ננסה לפתוח את הדלת. אין לנו ברירה אחרת" הציעה. הם פתחו את הדלת וסגרו אחריהם. והפעם הם הגיעו אל חדר המטבח. "בואי נתפצל וננסה לפתוח כמה שיותר דלתות, חלונות וננסה כל דרך יציאה אפשרית" אמרק האב. עיניו ריצדו מהר. גם עיניי האם. אך כך עשו. ולא נמצאה אף יציאה. לבסוף נעצרו, והאם אמרה "אנחנו תקועים!"