שלושת החודשים הבאים – פרק 7

7

אני פותחת את דלת הבית, עדיין סמוקה מהנשיקה שליז נתנה לי. אני יודעת שזה רק נשיקה על הלחי, אבל זו הנשיקה הכי טובה שקיבלתי עד היום. בהחלט זה הערב הטוב ביותר שהיה לי. אני מרגישה כל פעימה של הלב שלי, מודעת לכל זרם בגופי.
אני לא מצליחה לכבוש את החיוך על הפנים שלי כשאני רואה את אמא יושבת על הספה בסלון. היא מרימה את עיניה מהספר שהיא קוראת ומחייכת אלי בחזרה. "היי אמא, למה את ערה בשעה כזו מאוחרת? כבר אחרי חצות ואת נרדמת בדרך כלל כבר בתשע" אם אמא שלי ערה בשעה כזאת זה כי כנראה יש לה משהו חשוב לעשות שדורש את זה. החיוך שלי כמעט ונעלם ומבט מודאג בא במקומו. "אל תיראי כל כך מודאגת, לא קרה שום דבר. נהנית הערב אהובה שלי?" היא מסמנת בידה שאשב לידה על הספה. אני מתיישבת ומניחה את הקב לידי שעון על השידה הקרובה אלי. נראה לי מוזר שהיא נשארה ערה עד השעה הזאת רק כדי לשאול איך עבר עלי הערב. "היה מצוין אמא, אבל זה לא יכול לחכות למחר? את לא עייפה? אני יודעת שאני כן. היה יום ארוך ומלא כיף אבל אני מתה כבר לשים את הראש על הכרית." היא מסובבת את גופה כך שכל כולה ממש מולי, ומחזיקה בעדינות את זרועי בידה. "הבלש פירס התקשר מוקדם יותר הערב, הוא ביקש שנבוא אל תחנת המשטרה מחר על הבוקר בנוגע לחקירה.
הלב שלי דופק מהר, והפעם ממש לא מהתרגשות. חרדה עולה ממעמקי בטני ואני מנסה לבלוע אותה חזרה פנימה. אני מנסה בכל כוחי לא להישמע מוטרדת "למה הוא צריך שאגיע? כבר דיברתי איתו על מה שקרה, למה הוא רוצה שאחזור על זה?" היא מתקרבת אלי ושמה את זרועה סביבי, כאילו היא מנסה לגונן עלי מהמחשבות והרגשות שמתרוצצות בתוכי. "הבלש פירס אמר שיש דרך שהוא חושב שבה תוכלי לעזור להם והוא ישמח אם נבוא לדבר איתו" "מחר יום ראשון" אני אומרת, מנסה למצוא כל תירוץ לא ללכת "יש לי מחר בבוקר פיזיותרפיה עם ליז, אני לא יכולה לוותר עליה" אני מתבוננת בעיניה של אימי, מנסה להראות לה שכואב לי מדי לחשוב על מה שקרה, ולדבר על זה שוב רק יפתח אצלי מחדש פצע עמוק המנסה להגליד. אבל זה לא עוזר. "אל תדאגי, כבר דחיתי את התור שלך ליום שני בבוקר. אני יודעת שקשה לך אמילי. אני מבינה שזה לא קל לדבר על זה ולשחזר את מה שקרה שוב ושוב, אבל אם זה יעזור לתפוס את הפושעים הנוראיים האלו ולמצות איתם את הדין, אני חושבת שזה יקל עלייך וגם עלינו לדעת שהם מקבלים את העונש הראוי להם." היא מחזיקה בשתי ידיה את לחיי ומלטפת באגודליה את עצמות הלחיים שלי.
אני נחלצת מאחיזתה ולוקחת את הקב. אני קמה ומתכוונת ללכת לכיוון חדר השינה שלי. "בסדר, מחר בבוקר" אני מתחילה ללכת, מרגישה אני הכבדות בכל צעד שאני עושה, מודעת לעובדה שאני נשענת על הקב כדי שאוכל ללכת. כל פגם, כל עצם שבורה, כל צלקת פועמים ולא מניחים לי לשכוח.
"את צריכה עזרה חמודה שלי? שאעזור לך להתארגן למיטה?" אני ממשיכה ללכת מבלי להסתכל לאחור "לא, זה בסדר אמא. לילה טוב."
לילה טוב.

אנחנו נכנסות לתחנת המשטרה, מלוות על ידי הבלש פירס, לתוך איזור משרדי. תחנת המשטרה הזו היא התחנה הגדולה בעיר. לבניין יש חמש קומות וקומת חניה. שיפצו אותה שנה שעברה ולכן היא נראית חדשה מבפנים ומבחוץ. כשאנחנו עוברות יחד עם הבלש בקומה משרדית, כל קירות החדרים עשויים מזכוכית שקופה, כך שאפשר לראות את היושבים בפנים, והיושבים בפנים יכולים לראות את המסתובבים במסדרונות. אור טבעי נכנס מכל כיוון אפשרי ויש ריח חזק של ניירת ודיו מדפסת. הבלש פותח עבורנו דלת לתוך חדר ישיבות קטן. יש בו מספיק מקומות לשישה אנשים לשבת בנינוחות. שולחן מלבני גדול נח במרכז החדר וכמה כיסאות משרדיים מסביבו. אני ואמא מתיישבות זו לצד זו "אתן רוצות אולי לשתות משהו, גברת טיילור? אמיליה?" הוא פותח שוב את דלת החדר. אני מנידה את ראשי שלא אבל אני יודעת שאמא לא תסרב להצעה "אני אשמח לתה נענע אם יש לכם, שני סוכר." הוא מהנהן ויוצא למלא את בקשתה.
אמא מלטפת את גבי "אל תדאגי חמודה, יהיה בסדר" אני שונאת כשהיא אומרת שיהיה בסדר. אני שונאת כשכולם אומרים את זה. שום דבר לא 'יהיה בסדר'. איך אפשר להבטיח הבטחה כזו סתם ככה? מישהו יכול להבטיח שבאמת יהיה בסדר?
בזמן שאני מהרהרת במחשבות הבלש פירס חוזר. הוא מניח את כוס התה של אמא לצידה, ומתיישב מולנו ומשלב אצבעות. "בשבועות האחרונים הסתכלנו על כל המצלמות שהיו באזור כדי לקבל תמונה ברורה של החשודים. אך חלק מהמצלמות הן מצלמות דמה, ואלו שכן עובדות לא מספקות לנו תמונות מהימנות מספיק של פניהם." הוא מתנועע באי נוחות בכיסאו "דיברנו גם עם העדים שהיו בזירה. היו שלושה עדים, שני בחורים ובחורה. אף אחד מהם לא הצליח לראות את החשודים מספיק זמן כדי לתת לנו תיאור מדויק. חוץ מהנער שרותק על ידי אחד העדים לרצפה כמובן. אך מכיוון שהנער אינו מדבר וההורים שילמו ערבות, הוא נמצא במעצר בית בביתו ולא פותח את פיו." פירס מעביר את ידו בשיערו, ומנסה להשרות על פניו מראה רגוע ובטוח "אבל אל תדאגי, אנחנו נגרום לו לדבר. חוץ מזה, הסיבה שביקשתי ממך לבוא היום זה כי אני יודע שלך כן היה מספיק זמן להסתכל על פניהם ומבנה גופם." הוא קם על רגליו ויוצא מהחדר אל המסדרון. הוא מדבר עם בחור ג'ינג'י מזוקן ואחרי דקה נכנסים שניהם לחדר. "זה אלכס. אלכס ישב איתך, אמיליה, ויתרגם את התיאור שלך לקלסתרון." אלכס מתיישב ומהנהן לכיווני.
"אמיליה, אני יודע שזה קשה לנסות ולשחזר במוחך את פניהם. אני גם לא מצפה שתזכרי את כולם. מספיק שיהיה חשוד אחד שאת זוכרת במיוחד. אחד שבלט מאוד." ובאמת יש אחד כזה. הנער שדפק על דלת הזכוכית. זה שצעק. זה שנכנס בכל זאת פנימה. זה שנתן את האגרוף הראשון.
אני נושמת נשימה עמוקה "כן, אחד מהם באמת בלט. זה שהתחיל את הכל." אני מתחילה לתאר לאלכס. דמעות מעקצצות בעיניי אבל אני לא נותנת להם לזלוג. עכשיו אני מתחרטת שלא קיבלתי את הצעתו של פירס, הייתי שמחה לכוס מים צוננים.
אלכס מסובב אלי את מחברתו ופניו של הנער מסתכלות עלי. אני מחווירה ומסיטה את מבטי "כן, זה הוא." אלכס מניח את המחברת ואמא אוחזת בידי בחוזקה. פניה הרצינו. "האם זה כל מה שאתה צריך, הבלש פירס?" היא אומרת. הוא מהנהן וקם שוב, פותח את דלת החדר. אמא קמה ועוזרת לי לקום ואני מקבלת את עזרתה בברכה. בזמן שאנחנו עוברות על יד הבלש הוא מניח את ידו על כתפי "אמיליה, עזרת לנו מאוד, עכשיו יש לנו יותר מידע ונוכל גם להשתמש בזה כדי ללחוץ על החשוד שבמעצר בית" אני מהנהנת וממשיכה ללכת בזמן שידו מחליקה מכתפי.
פני הנער ההוא לא עוזבות את עיניי הרבה אחרי שכבר חזרנו הביתה.
הטלפון שלי מצלצל, אני רואה את הפנים של טארה מבזיקות ממסך הטלפון. אני מתיישבת על המיטה ועונה. "אמילי! למה לא ענית לי כל היום??? סימסתי לך 20 הודעות והתקשרתי פי שתיים מזה! כבר שקלתי לאתר את ליז ולהוציא ממנה מידע בעינויים" אני מגלגלת עיניים למלודרמטיות של טארה. אני בודקת את הטלפון שלי ובאמת היא התקשרה אליי שלושים ושמונה פעמים. טארה עושה הכל בהגזמה, היא התקשרה וסימסה כל כך הרבה פעמים בשלוש שעות בלבד. שיא חדש.
"טארה, הייתי עסוקה. מה כל כך דחוף שהתקשרת אלי שלושים ושמונה פעמים?" אני שמה אותה על רמקול ובינתיים מחליפה לבגדי בית נינוחים. "רציתי לשאול מה קרה" אני עוצרת בזמן שאני מחליפה חולצה "מה זאת אומרת מה קרה?" מה היא כבר יודעת? אני מקווה שאמא לא דיברה איתה. יש לה נטיה לא לשמור את הפרטיות שלי לעצמי ולערב אנשים שהיא חושבת שצריכים לדעת. "נו אמילי, טיפשונת! אתמול בלילה! ליז החזירה אותך הביתה. עכשיו תשפכי הכל. קרה משהו ביניכן?" אני נושמת נשימה עמוקה. אני לא צוחקת, הבחורה הזאת עוד תיתן לי התקף לב. כבר כמעט שכחתי מאתמול בלילה, אחרי כל מה שעבר עלי היום דחפתי את אירועי אמש עמוק לתוך מוחי. אני כובשת חיוך כשאני חושבת על ליז ועל איך שלבי דפק בעוצמה כשהתקרבה אלי. אני עדיין מצליחה להעלות בדעתי את ריח הבושם העדין שלה. "טוב… כשהגענו, היא עזרה לי לצאת מהמכונית. אבל אחרי שיצאתי במקום להיכנס למכונית שוב ולנסוע, היא פשוט נעמדה." אני עוצרת כדי ליצור מתח. "נו אמ'! למי את מחכה???" היא גוערת בי ואני צוחקת. הייתי צריכה קצת לצחוק היום. רציתי לדבר איתה על זה כבר מאתמול בלילה אבל הייתי עמוסה במחשבות על דברים אחרים "סליחה" אני צוחקת "היא חיבקה אותי, ואז שוב במקום ללכת היא עדיין מולי. היא התקרבה אלי ו…" אני מרחיקה את הטלפון מהאוזן שלי. היא חייבת להפסיק לצווח לי בטלפון, אצטרך עוד מכשיר שמיעה בגללה. "התנשקתן?!" שוב החיוך עולה על פני "לא בדיוק… הייתה נשיקה, זה כן. היא נישקה אותי בלחי ובירכה אותי לילה טוב ונסעה. אבל שלא תטעי, זו הייתה הנשיקה על הלחי הכי סקסית בעולם. החשמל הסטטי בינינו כבר נזל החוצה מרוב שלא היה יכול להכיל את עצמו" היא צוחקת בקול רם כל כך ששוב אני מרחיקה את הטלפון מהאוזן. "אני שמחה שנהנית! באמת כל הערב הרגשתי את הכימיה ביניכן. אני מקווה שזה יצליח עבורך אמ', באמת שכן." הכנות שבקולה גורם לי להרגיש חמימות בלב. באמת מה הייתי עושה בלי החברה הכי טובה שלי? אילו רק הייתי מרגישה חזקה מספיק לדבר על מה שקרה לי… אבל אני לא מסוגלת. עדיין לא.

* * *

בדיוק קיבלנו סחורה לחנות. אני לוקחת סכין יפנית ופותחת את הארגז העליון ומוציאה את הספרים לרישום ותמחור. בוקר, לכן אור היום נכנס פנימה דרך דלתות הזכוכית הגדולות שלנו. יום שמשי ונעים יחסית לעונה. לקוחה בהריון מבקשת עזרה במחלקת הורות וחינוך, ספר שהיא רוצה נמצא על המדף העליון ואני נמתחת ומושיטה יד כדי לתפוס. אני נותנת לה את הספר וממשיכה בפריקת הספרים. אני עורמת ערימות שלמות על הדלפק ומתחילה לתמחר. דפיקה בדלת המחסן. אני נאנחת. עוד ספרים הגיעו? עוד לא סיימתי לפרוק את הספרים מההוצאה הזאת ועכשיו הגיעו עוד ספרים מהוצאה אחרת? אני ניגשת למחסן ופותחת את הדלת האחורית. בחור גבוה נכנס ומניח חמישה ארגזים נוספים על העגלה של החנות והולך. אני סוגרת אחריו וחוזרת לחלל החנות.
חושך בחוץ. אין איש בחנות. צמרמורת עוברת בעמוד השדרה שלי כשאני מתקרבת לכניסה. דלתות החנות סגורות ואני מציצה החוצה. דממה. כשאני מסתובבת שוב אל פנים החנות אני רואה טיפת דם. עוד טיפה. ועוד אחת. שובל שלם של טיפות דם קטנטנות. אני הולכת בעקבותיהן עד לאחורי הקופה. אישה מוטלת על הרצפה בתוך שלולית של דם ועל האישה רכון נער. אני נרתעת וזזה לאחור. אני בוהה בפני האישה המוטלת. פאניקה מחלחלת לתוכי, יש לה את הפנים שלי!
דפיקה. מה זה? דפיקה. אני מרימה את ראשי אל הדלתות. חבורת נערים דופקים על הדלת. זונה! דפיקה. שרמוטה! דפיקה. מי את חושבת שאת?! דפיקה. דפיקה. הנער הרכון מעל האישה מרים את ראשו. הלב שלי דופק בחוזקה. זה הוא. הנער ההוא. הוא קם ומביט בי, מחייך חיוך זדוני. אני רוצה לברוח אבל רגליי מסרבות לזוז. תברחי אמילי! תברחי!
אבל אני לא זזה. הוא מתקרב בצעדים קטנים ומעבר לרעש הדפיקות הוא רוכן לעברי. רק ככה תלמדי לכבד, הוא אומר לי. לפני שאני מספיקה להגיב אני רואה את האגרוף מגיע.
אני פוקחת עיניים. הלב שלי דופק במהירות שיא ואני מכוסה בזיעה קרה. אני מורידה מעליי את השמיכה הדביקה. אני חייבת מקלחת. אני חייבת לשטוף מעליי את כל הלכלוך והזיעה ואת הסיוט הנורא הזה.
אני מנסה לקום בעזרת הקב אבל ידיי מחליקות ואני נוחתת בעוצמה על הרצפה. זרם חד עובר בברכי ואני מחניקה אנקת כאב. אני מנסה להסדיר נשימה ודופק. אני מנגבת את הזיעה מפניי בעזרת שרוול החולצה ונעזרת במיטה כדי לקום. לאחר דקה אני מנסה שוב. הפעם יותר לאט.
אני נכנסת למקלחת ומתיישבת על כיסא הפלסטיק המוצב לי שם. חם לי נורא ואין לי מספיק כוח כדי להפשיט את עצמי. זה לא עוצר מבעדי לפתוח את המים הקרים ולתת לדוש להרטיב את כולי. אני נותנת למים לזרום. אני מרגישה את הדמעות מתערבבות יחד עם זרם המים על פניי.
אני מחליפה בגדים והולכת לסלון הבית עם ספר ומתמקמת. אני יודעת שלא אישן עוד הלילה.