שלושת החודשים הבאים – פרק 3 ו- 4

3

התיישבתי על הספה, לבושה במכנסי הפיג'מה האהובים עלי וחולצה בלויה שקניתי לפני שנתיים ומזמן התלכלכה בצבעי האקריליק שלי. אני לא נוטה לזרוק בגדים ישנים לפח, הם מוצאים שימוש חדש אצלי.
בזמן שאמא מתכוננת לארוחת הצהריים אני מרימה טלפון לטארה.
צלצול אחד, שניים, שלושה.. "אמ'! חיכיתי כל הבוקר לשיחה ממך!" אני שומעת את קולה של טארה עולה כמה אוקטאבות "איך היה במכון? היו שם חתיכים? או חתיכות? אני יודעת שאת לא מפלה, אבל לפחות את החתיכים תוכלי לשדך לי, את יודעת. תדאגי לחברתך הטובה קצת" היא מנסה להישמע מפתה אבל זה נשמע יותר כמו מטרידה טלפונית "האמת טארה, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. מה דעתך לבוא לערב בנות הערב?" אני מציעה. אני לא רוצה לדבר על ליז המטפלת שהיא גם הקראש החדש שלי דרך הטלפון. "שאתקשר לבן שיבוא?" לא אפסיק להשתעשע מהמחשבה שערב בנות אצלה אומר שגם בן מצטרף. בן הוא חבר ילדות של טארה שלמדתי להכיר ולאהוב. להפריד ביניהם זה כמו להפריד תאומים סיאמיים. "ברור שהוא יכול לבוא, אבל אל תבכי שפתאום יש לך תחרות על הבנים החתיכים. גם הוא רוצה למצוא חתן לעתיד." אני מרימה את הרגליים על הספה כדי להתמקם בנוחות עד שארוחת הצהריים תהיה מוכנה. "אל תדאגי, אמ'. אנחנו יכולים לחלוק. חלקנו כל דבר מגיל אפס אז מה זה לחלוק בחור?" אני שומעת אותה דרך הטלפון צוחקת מהבדיחה של עצמה. "בסדר, אז נתראה בשמונה? אם תאחרו לא תקבלו פיצה." לאיים עליה באוכל, ועוד פיצה, זה טריק שתמיד עובד. היא חושבת מהבטן "חסר לך שאת לא משאירה לנו! אל תדאגי, נגיע בזמן. נתראה בערב, אמ'." השיחה מתנתקת בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. אמא הכינה היום את אחד המאכלים הכי טובים בעולם ובצורתו המוצלחת ביותר – ספגטי בולונז.

הגב שלי עדיין מעקצץ ממגעה של ליז. אני רק מקווה שהכימיה שהרגשתי בינינו זה לא רק בראש שלי. אני רוצה לדעת עליה עוד, לדבר איתה עוד, ולהחזיק את ידה עוד. טארה לא תאמין כשתשמע, לא היה לי קראש אף פעם ואני דיי חדשה בכל עניין המערכות יחסים. אני בת עשרים ושלוש עוד חודש ולא יצאתי עם אף אחד בחיי. למרות כל זה אין מצב שאפספס את ההזדמנות להיות עם ליז.

* * *

דפיקה בדלת. אמא ניגשת כדי לפתוח. "טארה חמודה! מה נשמע? אמילי אמרה לי שאת ובן באים לארח לה חברה הערב" כל אחד בתורו נותן חיבוק לאמא ונתון לחמש דקות של תחקור מעמיק על מה קרה בחייהם מאז הפעם האחרונה שראתה אותם. אף פעם לא הפריע לי שאמא מתחקרת את החברים שלי, אני יודעת שזה נעשה מתוך רצון אמיתי לשמוע על חייהם ולדעת מה נשמע איתם. כשהייתי צעירה יותר והלכתי לבתי החברים שלי ההורים שלהם לא היו אומרים יותר מ"שלום" ו"מה נשמע" מנומס. אמא שלי באמת זן מיוחד של אמהות. כמו שהיא אוהבת לומר 'אני ג'דאית' והסיבה היחידה שהיא יודעת מה זה 'ג'דיי' זה כי אבא הכריח אותה לראות איתו את הסרט האחרון שיצא של 'מלחמת הכוכבים'.

אנחנו לוקחים מגש אחד עם טונה ופטריות ומתמקמים על המיטה שלי. טארה רואה שאני מעט עייפה ועוזרת לי להרים את הרגל על המיטה ושמה את הקב שלי בפינה שלו. "נו, אמ'! הבטחת לנו איזה סיפור מעניין על האנשים החתיכים שפגשת הבוקר במכון הפיזיותרפיה שלך! ספרי איך היה ואם ראית מישהו מעניין" בן מתמקם בצידי השמאלי בעוד טארה בצידי הימני ושניהם בוהים בי עם פה מלא בצק וגבינה. עוד לא הספקתי להשחיל מילה וכבר אני מרגישה את האוזניים שלי נצבעות באדום "טוב, לא ראיתי מישהו מעניין" מיד הבעתו של בן הפכה להבעת אכזבה "אבל, ראיתי מישהי מעניינת".
"אמיליה טיילור! מצאת לעצמך מישהי שמוצאת חן בעינייך! בבקשה, האירי את עינינו וספרי לנו עוד קצת על הבחורה שכבשה את ליבך!" טארה צווחת משמחה, כאילו זכתה בלוטו והרגע גילתה. כנראה שזה באמת נדיר שאני מוצאת מישהו או מישהי שאני מחבבת, נדיר כמעט כמו לזכות בלוטו. "אם תהיו רגועים לשנייה אספר לכם הכל, מבטיחה." הם מניחים את שאריות הפיצה על המגש וכל תשומת ליבם מופנית אלי. "אז קוראים לה ליז, שזה קיצור לאליזבת, אבל אנחנו יותר בקטע של שמות חיבה קצרים. זה מתגלגל על הלשון יותר טוב."
אני מספרת להם את כל מה שגיליתי על ליז. היא בת עשרים וחמש, רזה, בערך בגובה שלי, שיער זהב דבש גלי שיורד עד מתחת לכתפיה ועיניים ירוקות הכי בהירות שראיתי מימיי. הסברתי להם את כל מה שארע במפגש איתה וכל מה שהרגשתי כשהסתכלה עליי, כשחייכה לעברי, וכשנגעה בי. כשאני מסיימת בן נראה מרותק כולו לסיפור אך לטארה יש הבעה רצינית על פניה. "למה את נראית כל כך רצינית טארה? אמרתי משהו לא טוב?" אני מתמקמת מולה יותר טוב, כדי שתוכל להבין שבאמת אכפת לי מה היא חושבת. "אל תביני אותי לא נכון, אמ', אני כל כך שמחה שמצאת מישהי שאת מחבבת. אבל את לא חושבת שגם אם ליז מרגישה את אותו הדבר יהיה לה קשה לממש את הרגשות האלו?" אני לא עוקבת "למה שיהיה לה קשה? אם אנחנו מרגישות את אותו הדבר למה שלא נפעל על פיהם?" אני מתקשה להבין לאן היא חותרת "אמ', היא המטפלת שלך, אני לא חושבת שהיא תרגיש בנוח, אם בכלל מותר לה, להפגין רגשות מעבר לידידות שנוצרת עקב היותה המטפלת שלך. גם אם היא מרגישה משהו מעבר אני לא חושבת שהיא תרצה להפגין את הרגשות האלו כלפי חוץ." פתאום ההבנה שליז המטפלת שלי ושהיא לא יכולה להיות שום דבר חוץ ממקצועית נוחתת עלי. אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת ואת האכזבה נשטפת על פניי. אבל יש משהו שאומר לי שאסור לי סתם כך לוותר. אנחנו רק שלושה חודשים נבלה כמטפלת-מטופלת ואחר כך היא ואני חופשיות לעשות מה שעולה על רוחנו. "אל תדאגי טארה. אני לא מוותרת בקלות. אני יודעת שנוכל לבלות זמן ביחד גם בלי שמערכת היחסים בינינו תרד לפסים רומנטיים, ועד שאסיים את התהליך השיקומי במכון אנחנו נהיה מספיק בשלות לקחת עוד צעד אחד קדימה לכיוון האושר שלנו" טארה מגלגלת עיניים לעברי, זה נשמע כאילו הוצאתי את התוכנית הזאת מאיזה סרט בנות זול. בן כמובן מסכים איתי, הרומנטיקן חסר התקנה הזה יסכים עם כל תוכנית שתוביל לחתונה. או סקס. "אני איתך, אמ'. אני רק לא רוצה שתיפגעי. חוץ מזה רציתי לדבר איתך על משהו אחר." היא מתמקמת קרוב יותר אלי ושמה את ידה על ידי "אמא שלך דיברה איתי אתמול ואמרה לי שהמשטרה דיברה איתכם והם אמרו שהנער שנמצא במעצר לא פותח את הפה שלו"
הצבע עוזב את הפנים שלי. אני מרגישה את הפיצה רוצה לצאת.

4

לא הייתי מוכנה לשיחה על אחד התוקפים שלי. "טארה, אין על מה לדבר. הוא לא פוצה את פיו. הוא לא מוכן למסור את השמות של שאר הנערים שהיו שם ועורך הדין שלו טוען שהוא רק היה עובר אורח תמים שהיה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון." אני מצמידה את זרועותיי לבטני. כמעט שלא דיברתי איתם על מה שקרה. זה לא שהם לא יודעים מה קרה, הם פשוט לא שמעו את זה ממני. ההורים סיפרו להם את הסיפור בתמצית בזמן ששכבתי בחדר הניתוח עם חור בגולגולת, כדי להוריד את הלחץ בראש שלי.
זמן מה אחרי שחזרתי להכרה הם ניסו להוציא ממני מידע, אבל לא הייתי מוכנה לדבר על זה איתם. גם עכשיו אני לא מרגישה מוכנה.
בן מלטף את זרועי בעדינות, מפחד שאתפרק בכל רגע "אמילי, את לא חייבת לשמור את זה בפנים. עבר עלייך משהו נורא ואנחנו רוצים לעזור לך, לעזור לך לסחוב מעט מהנטל שאת מרגישה."
"אין על מה לדבר בן. זה עבר ונגמר מבחינתי. אני חייבת להמשיך הלאה. שהמשטרה תעשה את שלה ותמצא את שאר הנערים שהיו מעורבים בזה, אני לא רוצה להתעסק מעבר למה שאני חייבת. אני רק רוצה לשכוח מהכל ולזוז קדימה." הגוף כואב לאור הזכרונות שמציפים אותי. אני לא רוצה לזכור. אני לא רוצה לחשוב על זה.

אני משכנעת אותם להעביר נושא והם מוותרים לי ולא לוחצים עלי. הבטחתי להם שכשאהיה מוכנה לדבר על זה אני ארים טלפון והם הבטיחו שיבואו מיד לשבת איתי ולשמוע הכל.
את שאר הערב העברנו בשיחה על החבר האחרון של בן ועד כמה חמוד התחת שלו. רק בן יכול לעשות סיבוב של מאה ושמונים מעלות משיחות על הנער העצור שהוא במקרה אחד מהאחראים למצב גופי הנוכחי, לשיחות על ישבנים חמודים של בנים בסקיני ג'ינס מחמיאים. אחת מיני הסיבות הרבות למה אני אוהבת אותו.

בבוקר אני מתעוררת ומגלה שהגפיים של טארה ובן מסורבלים עם הגפיים שלי. אני לא יודעת איך הגענו למצב הזה, הרי אני בקושי זזה בשינה אז יש לשער שהכישרון לסרבול גפיים שמור להם. אני מעירה אותם ואנחנו יושבים לאכול ארוחת בוקר. "אז אמ', הבנות בחנות שואלות מתי את מתכננת לבוא לבקר אותן. הם מאוד התגעגעו אלייך ורוצות להתעדכן איתך קצת על מצבך. הן רוצות שתקפצי מתישהו להגיד היי." אני יודעת שאמרתי עד כמה שאני מתגעגעת לעבודה שלי אבל אני לא יודעת אם אני מוכנה עדיין להגיע לחנות. אני לא אומרת את זה לטארה, אני לא רוצה שהיא תדאג לי.
"איזה כיף שהן חושבות עלי. אני אקפוץ לשם מתישהו בקרוב להגיד שלום. אולי אפילו אביא איזו קופסא מלאה בעוגיות השקדים הפריכות שאבא שלי יודע להכין. הוא אופה במרץ כבר שבוע שלם, אני חושבת שזה מרגיע אותו."
טארה מהנהנת במרץ למשמע 'עוגיות שקדים'. אבא שלי קונדיטור במקצועו ומאז שהיא גילתה את זה היא לא מפסיקה לפלח את המאפים של אבא שלי מהבית בכל פעם שבאנו לארוחת ערב אצל הוריי.
"תרצי לבוא איתי לחנות היום? כל הצוות אמור להיות בחנות אם נגיע בשלוש, תוכלי לראות את כולן. הן ממש ישמחו!" היא מסתכלת עלי בעיני עגל, אבל זה לא משפיע עלי "סליחה טארה, בזמן אחר. אני מבטיחה! יש לי כמה עניינים לסגור בקופת חולים ואז הבטחתי לאמא שאצפה איתה בסרט הזה על הבחורה ההיא שהתאהבה בבחור שמשותק מהצוואר ומטה." טארה בוהה בי בתמיהה "את עובדת בחנות ספרים ואת לא יודעת איך קוראים לסרט שמבוסס על ספר רב מכר בינלאומי?" היא בשוק ממני "ברור שאני יודעת איך קוראים לו, רק אמרתי לך איך אמא שלי קוראת לסרט הזה. היא לא טובה עם שמות."
אני מקווה רק שאמא לא שמעה את השיחה הזאת, היא הייתה רוויה
בשקרים – לא רק שלא תכננתי לראות שום סרט איתה, אלא היא יודעת היטב את השם של הסרט. הוא מבוסס על אחד הספרים האהובים עליה ביותר.
אני מבטיחה שכשאהיה מוכנה לעבור בחנות אעשה את זה. אך היום הזה הוא לא היום.