שלושה חודשים בניו יורק- פרק 43- להיפרד מליאם- 1D

מישהו פתח את הדלת. לא היה לי כוח להסתכל מי זה, רק המשכתי לבכות. הרגשתי שמתיישבים לידי, ולפי הריח המדהים, זה הארי. התרחקתי ממנו. "אני חשבתי שאת לא סובלת אותי" הוא אמר. "אני לא סובלת אותך" אמרתי בשקט, ממשיכה לבכות. "אז למה זה הפריע לך ששרתי לה את השיר?" הוא שאל. הרמתי את הראש אליו. "אתה בן אדם רע, הארי" אמרתי לו בדמעות. הוא הסתכל עליי, המום. "ואני מנסה לא לסבול אותך ולשנוא אותך, ולא משנה מה אתה עושה אני לא מצליחה" אמרתי בעצבנות והתרחקתי שוב. "אני אוהב אותך ליהי" הוא אמר, מנסה להרגיע אותי. "אתה לא, אין לך מושג מה אני עוברת עכשיו, והכל בגללך" אמרתי לו ודחפתי אותו ממני. "אל תיגע בי" אמרתי במהירות. "אני מתחרטת שהכרתי אותך, אני מתחרטת שהתנשקנו, אני מתחרטת שאהבתי אותך, אני מתחרטת על הכל" אמרתי לו והתקדמתי לצאת מהחדר. "אהבת?" הוא שאל. "כן, אהבתי" נעצרתי והסתכלתי עליו. הוא שתק ודמעה יצא מעיניו, אבל הוא ניגב אותה במהירות, ויצאתי מהחדר.
"ליאם, אני לא מרגישה טוב, אני זזה לישון במלון" אמרתי לליאם וניסיתי שלא יראה את עיניי. "מה קרה?" הוא שאל אותי וניגב לי את הדמעות. "לא יודעת, ואני עייפה, ואני חייבת לישון" אמרתי לו. "אבל עוד מעט לוגן והחברים שלו באים" הוא אמר. "לא אכפת לי, תמסור ללוגן ד"ש" אמרתי לו ונישקתי אותו בלחי. "ביי" אמרתי ויצאתי מהבית. לקחתי מונית, כי לא רציתי לקחת את האוטו של החברות, והגעתי למלון במהירות, סגרתי את הדלת וצנחתי על המיטה. בכיתי שעה, שעתיים, שלוש.. השעה הייתה כבר שש בבוקר ולא יכולתי להירדם. החלטתי להתקשר לקרוליין, שתשכיח ממני את הכל, היחידה שמצליחה לעשות את זה. היא הגיעה למלון תוך עשר דקות, היא כנראה חזרה מאיזה מועדון כי היא נראתה שיכורה לגמרי, וכנראה ככה היא גם נהגה. התיישבנו בלובי ושתינו, שוב.
"אז מה קרה אל?" היא שאלה אותי. "החיים זבל" אמרתי לה ולגמתי מהמשקה שלי. היא חייכה. "מה קרה?" היא שאלה. "אני מרגישה חרא, אני לא רוצה להיות בעולם הזה יותר" אמרתי לה. "מה כבר עשית?" היא שאלה. גיחכתי. מה כבר עשיתי. אני בוגדת בכל בן אדם שאכפת לו ממני. לא מגיע לי לחיות כאן בכלל. "דברים גרועים, אני מרגישה שאני שטן" אמרתי לה. "את לא שטן, את הבן אדם הכי טוב שאני מכירה" היא אמרה בחיוך. "אבל את האמת, החברים שלי משוגעים אז כל בן אדם שפוי נראה מלאך לידם" היא אמרה וצחקה. זה לא הצחיק אותי. "תחייכי קצת ליהי, יש לך חבר מדהים, חברות מדהימות" היא אמרה, כאילו היא לא שיכורה בכלל. "בגדת בליאם?" היא שאלה אותי בלחש, מופתעת. לא רציתי להגיד לה, היא יכולה בטעות לספר לכל העולם. "לא" אמרתי. והנה שוב אני משקרת. השעה הייתה כבר שמונה בבוקר, והייתי עייפה ושיכורה ברמות. ואז ראיתי דמות מטושטשת נעמדת לידנו. "היי, אני קרוליין" היא אמרה. "את קרוליין?" שמעתי קול מוכר, שלא הצלחתי לזהות בדיוק מי זה. "כן" היא אמרה וצחקה. "תתרחקי ממנה, ואל תחזרי לפה" שמעתי את הקול. "מי אתה חושב שאתה?" אמרתי לקול הגבר שעמד מולי. "שתית?" הוא שאל אותי. "מה אכפת לך, מי אתה?" שאלתי אותו. "תקשיב, היא מרגישה חרא וכדאי שתלך" קרוליין אמרה. "את לא שמעת מה שאמרתי? עופי מכאן" הוא אמר לה. היא הלכה. הרגשתי יד שעוטפת אותי ומרימה אותי. "מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי וניסיתי להרביץ לו. הריח הזה, זה הארי. "עוף ממני, לא הבנת שאני לא רוצה שתהיה קשור אליי?" אמרתי לו, הוא הוריד אותי. הסתכלתי וראיתי שאנחנו ליד הדלת של החדר שלי. "ליהי.." הוא מלמל וליטף לי את הלחי. "אל תיגע בי" אמרתי לו, והדמעות יצאו. זה היה ערבוב של רגשות ואלכוהול. הרגשתי את שפתיו מנשקות אותי. לא יכולתי להימנע מזה. השפתיים המושלמות שלו גורמות לי לצמרמורת כל פעם שהן מנשקות אותי. "הארי עוף מכאן" מלמלתי ונישקתי אותו. הוא הוציא בעדינות את הכרטיס מהכיס האחורי של המכנס שלי ופתח את הדלת. לא יכולתי להפסיק לבכות, אבל לא יכולתי להשתחרר מהטעם של השפתיים שלו. הוא התנתק ממני, קפאתי במקום. "תגידי לי שאת לא אוהבת אותי, ואני אלך" הוא לחש לי והחזיק בידי. הרגשתי את הנשימות שלו על אפי. הסתכלתי על שפתיו ועל עיניו, שמחכות לתשובה. שתקתי. הוא חייך והרים אותי לנשיקה. נשכבנו על המיטה, הוא היה מעליי ולא הפסיק לנשק אותי. "אני בחיים לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך" הוא מלמל. חייכתי תוך כדי הנשיקה, ואז צלצל הפלאפון שלי. התנתקתי מהארי, הוא נאנח וזז ממני. זה היה ליאם. אוקיי, זה הזמן. עכשיו אני צריכה להיפרד ממנו.