שלושה חודשים בניו יורק- פרק 42- בוכה ללא הפסקה-1D

"היית צריך לחשוב על זה קודם לפני ששכבת עם חברה שלי" אמרתי לו ויצאתי מהחדר במהירות. בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי. מה אני עושה? אני אוהבת אותו. זה לא הולך להשתנות. אבל אני לא יכולה להיות איתו, אני לא יכולה. ניגבתי מהר את הדמעות וניסיתי לחשוב על דברים טובים, וחזרתי לכולם. לא הצלחתי לעצור את הדמעות, פשוט לא הצלחתי. החלטתי להגיד שנפלתי חזק מאיפשהו וכואב לי ברמות, אז קצת בכיתי.
"עכשיו את בסדר?" ליאם שאל וליטף אותי. הנהנתי בחצי חיוך מאולץ. הרגשתי מתה. אני לא יכולה לתפקד עכשיו, איך אני הולכת להעביר פה עוד יום שלם?
כנראה שיש לי כוח סבל, והצלחתי להתעלם מהארי כל היום. כל פעם שראיתי את השפתיים שלו החזקתי את עצמי חזק. כל פעם שראיתי אותו מסתכל עליי ישר הסטתי מבט, כי אם אני אסתכל עליו אני לא אשלוט בעצמי. הלב שלי נחצה לכל כך הרבה רסיסים בגללו, זה שאני אוהבת אותו לא הולך לעזור כאן. גם אם אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר, גם אם השפתיים שלו הן הדבר הכי מושלם שנוצר, אני לא מסכימה לעצמי לסלוח לו.
עבר היום המתיש הזה, ואז נזכרתי שאנחנו ישנות אצל הבנים שבוע. נכנסנו לבית שלהם והפלאפון שלי צלצל. "היי" שמעתי את הקול של לוגן. "היי" אמרתי. שמחתי לשמוע קול שאני אוהבת. "איפה את? לא רואים אותך בסביבה" הוא אמר. "אני לא נמצאת במלון לשבוע.." אמרתי. "שמעתי על מה שקרה, עם קרוליין.." הוא התחיל לדבר. "עזוב, אני לא רוצה להיזכר בזה" אמרתי והתיישבתי על הספה. "טוב, רציתי להתקשר אלייך כי אני די משועמם ואני אשמח שתעבירי איתי את הזמן המשעמם הזה" הוא אמר. חייכתי. "את האמת, הייתי ממש רוצה, אבל אין סיכוי שיתנו לי" אמרתי לו. "איפה את, אצל המשפחה?" הוא שאל. "לא, חברים" אמרתי. "יש מצב אנחנו באים אליהם?" הוא שאל. זה רעיון יפה. הלכתי לליאם ושאלתי אותו, הוא הנהן בחיוך ולקח לי את הפלאפון. "היי אחי" הוא אמר בהתלהבות. "כן, ליהי אצלנו" הוא אמר ונישק אותי נשיקה קצרה. "ברור, בואו" הוא אמר בשמחה. "נראה אותכם, ביי" הוא אמר והחזיר לי את הפלאפון. "אני מבינה שאתם חברים טובים" אמרתי. "הם אחלה" הוא אמר בחצי חיוך. "ואם הם חברים שלך, הם גם חברים שלי" הוא אמר בחיוך ומשך אותי אליו. פתאום כאילו הזיתי את הפרצוף של הארי על הפרצוף של ליאם, בחיים לא קרה לי דבר כזה קודם, והשתחררתי ממנו במהירות. לא אמרתי שאני נפרדת ממנו מחר? איך אני אפרד ממנו עכשיו?
"בואו קריוקי!" נועה צעקה למיקרופון שהוצב בסלון. ליאם החזיק בידי והתיישבנו על הספה מחובקים. "אני רוצה ראשון" שמעתי את הקול של הארי. "קבלו במחיאות כפיים סוערות את הבחור הכי מושלם בעולם, הארי סטיילס!" נועה צעקה למיקרופון וקפצה עליו. ליאם צחק ולחש לי "איזה חמודים הם ביחד". "כן אה?" אמרתי בחזרה. "אני אשיר את more than this, מקווה שתאהבי" הוא אמר והסתכל עליי. "נועה, כמובן" הוא אמר בחצי חיוך והסתכל על נועה. לא יכולתי לשמוע את זה, והלכתי לשירותים, לבכות את הדמעות שעוד נשארו.