שלושה אחים 006

האחים מתבוננים בדפוסים אקראיים:
הצוקים היו מתים ויפהפיים. מתיליאד לא הודה בכך, אך שני האחים האחרים התפעלו בגלוי. הצוקים התנוססו כמו אותות חטא כתומים המבשרים על ערים נחרבות ועל שקיעה סופנית. הם היו מחודדים כמו כידונות והחלטיים כמו חרב חותכת. הם אצרו את כל ההוד שנחלים אדירים חרצו בהם בתקופה קדומה יותר. למרות שמים לא יזרמו יותר במפלים היבשים האדירים האלה, העוצמה הגולמית של אלפי קובים מים הניתכים בסלע בעוצמה מחרישת אזניים הייתה אפילו יותר זדונית נוכח השקט המבשר רעות של המדבר המת לחלוטין, בו הצליל היחיד שנשאר הוא הרוח המכה באוזניים בשלווה חסרת שקט.
בנוגע לבחירת הנתיבים, בור הלך בראש, מנווט בין אבנים בוגדניות במיומנות שהותירה את בוגדנותם של האבנים במבוכה. לא היה חשש שרעואל ייפול, אך רעואל הלך צמוד למתיליאד, כדי להשגיח שאחיו הצעיר לא יפול לתוך תהום, מכיוון שהיה היחיד מבין השלושה שמיומנותו המוטורית לא הייתה על אנושית. כשהגיעו לראש אחד הצוקים, מצאו שעל ראשו של הצוק החד ישבה דיונת חול קטנה, כמו כובע צהוב מוזר. דיונה עגולה וסימטרית, קוטרה אולי עשרה מטרים, ובראשה שלד.
"צריך להיות ממש זהירים כשמטפסים על החול." אמר בור. "תנועות חלקות, איטיות וקטנות, אחרת החול יחליק ואתם תחליקו."
"אל מוות ודאי." השלים רעואל.
"כמה עצוב." אמר מתיליאד.
כשבור הגיע אל ראש הדיונה, פרק את תרמיל הגב והתיישב ליד השלד, רעואל אמר למתיליאד. "תשאיר את התרמיל אצלי ותנסה לטפס. אם תיפול אני אתפוס אותך."
"עכשיו יש לי שתי סיבות טובות לא ליפול." אמר מתיליאד, אבל הקשיב לעצת אחיו והוריד את התרמיל. אחרי טיפוס זהיר על הדיונה הבוגדנית, השלושה היו בראשה, ביחד עם השלד.
"זה מקום לארוחת צהריים." אמר בור. מראש הדיונה יכלו לראות כל הדרך שעברו מן הבקעה אל הצוקים. וגם, חלק מן הדרך אותה יעברו בקרוב – בה צוקים מחודדים השתלבו עם דיונות חול זהוב משובצות בשלדים לבנים שבהקו בשמש, והמשיכו לטפס הלאה גבוה וגבוה מערבה.
בור סידר על צלעות השלד חתיכות של מצות-דרך, בשר יבש, זיתים וחלווה.
"זה מגוחך." רעואל אמר בתמיהה. "דיונות שמופיעות על ראש צוק, זה סותר את הגיאולוגיה של האזור הזה." הוא חפן פיסת חול ושילח אותה באוויר, והביט בפתיתים מנצנצים כל הדרך למטה.
"טעמת את החול?" שאל בור בזמן ששם כמה גרגירים על הלשון ומצץ אותם (בין ביס בבשר היבש וביס בחלווה). הגרגירים הפכו לעיסה חומה בהירה. "טעם של אדמת לס."
"אתה מתכוון…" אמר רעואל.
"זאת האדמה המקורית של חבל הארץ, אבל מסודרת בגושים עגולים קטנים שנראים כמו חול ים." אמר בור, ניגב את הלשון שלו מהבוץ באמצעות האצבע והביט בבוץ על האצבע שלו. "מקסים" אמר וחייך.
"מגוחך." אמר מתיליאד. "אני מסכים עם האח הגדול שלנו. אפילו חולני. החול ים הזה חולני."
"תסביר את עצמך." אמר רעואל.
"כל הגרגירים במידות זהות." אמר מתיליאד. "כל הגרגירים הם לכאורה אותו גרגיר. אתם מבינים את מידת ההשקעה שדרושה כדי להשיג את זהד…"
המבט של רעואל נהיה אפל. בור נע באי נוחות.
"באשר לשלדים" אמר מתיליאד ונקש על הגולגולת המוזרה של השלד שחלק איתם את הדיונה. "דפוסים אקראיים." תפס את הגולגולת וזרק אותה לתהום. בור הציץ ברעואל לאמוד את תגובתו, אך רעואל נראה קודר ושקוע במחשבותיו שלו. חמש שניות לאחר מכן, קול פיצוח קלוש ורחוק מאוד נשמע.
"לפחות זה מה שהם מבחינתנו כרגע." אמר מתיליאד. "אם היה לי זמן אינסופי הייתי ממדל כל אחד מהשלדים ומנסה למצוא מגמות באקראיות הזו. עד עכשיו השלדים שראינו נראים כמו בדיחות על חשבונו של הירונימוס בוש: דגים מוכלאים עם עופות, דינוזאורים עם חוט שדרה מתפצל לשלוש, חילזון ענקי עם ראש של נחש… לכו תדעו, אולי נגלה שזו פונקציית חיפוש. אולי ישות כלשהי בראה את כל היצורים האלה מפני שניסתה לחפש משהו מסוים."
צמרמורת עברה בגבו של בור.
"וזה פח הזבל שלה. אבל אז," המשיך מתיליאד, "איך זה מסביר את החול?" המבט של מתיליאד היה אפל, והתביית על בור.
"אתה לא יודע בוודאות שכל הגרגירים אותו דבר." אמר בור. "בשביל לדעת את זה, אתה תצטרך למדוד."
"האינטואיציה שלי אומרת שזה המצב."
"האינטואיציה היא כמו חול בוגדני." אמר רעואל.
מתיליאד הביט בו ממושכות.
"כלומר," אמר מתיליאד לבסוף. "יציבה לחלוטין כל עוד מטפסים עליה בזהירות, ולאט. עוד משהו שבוודאי שמתם לב אליו: האדמה לא ניסתה לבלוע אותנו והסלעים לא ניסו לקבור אותנו עדיין. הייתי אומר שהפחד של המקומיים מפני 'קללה' שרובצת על המקום ומנסה להרחיק אנשים הוא אירציונלי. ברור ששום דבר לא ניסה להרחיק אותנו. עדיין, יש לי הסבר אפשרי למקור של הפחד של המקומיים. בור, מתי אמרת שהמקום התחיל להיות 'מקולל'?"
"לפני עשרים שנה" אמר בור.
"זה יכול להיות שהתהליך שסידר את אדמת הלס ככדורים זעירים דמויי חול ים היה מתישהו במהלך התקופה הזו הרבה יותר פעיל פעם ממה שהוא היום. למעשה, מאז שהגענו לא ראינו תהליך מאגי כזה קורה. אבל תהליך כזה אכן קרה מתישהו במהלך עשרים השנים הללו. ואם נניח שהוא קרה במשך תקופה ולא בבת אחת, הוא בהחלט היה יכול לגרום למפולות ולאדמה בולענית כתופעות לוואי. הייתי משער שהתופעות של 'אדמה שבולעת אנשים וסלעים שקוברים אותם' אכן מבוססים על מקרים אמיתיים, אבל המקרים לא היו תהליך מאגי שמכוון כנגד בני אדם, אלא תופעות לוואי של תהליך מאגי הרבה יותר חזק שאין לו כל עניין בבני אדם."
שלושת האחים שתקו בזמן שהרוח נשבה והשלדים שכבו מתים, נשחקים לאיטם.
"זו תאוריה מעניינת, אח קטן." אמר רעואל. "היא בהחלט מסברת את הדעת וכמובן חסרת תועלת ללא ראיות ומדידות, שנצטרך לאסוף כדי להתחיל לשקול אותה. למעשה, גם אני הרהרתי בה מעט לפני שהצעת אותה. עדיין, היא לא מסבירה את השלדים. ברור שהשלדים הללו הם לא שלדים ממקור אבולוציוני שנשחקו בזמן שהאדמה התפוררה." אמר רעואל.
מתיליאד כיווץ את עיניו. "ברור שלא." הסכים. "מה היית מצפה למצוא במדידת פחמן 14 של השלדים?"
"הייתי מצפה לתוצאה לא-גיאולוגית." אמר רעואל.
"זו כמעט בוודאות טעות" אמר מתיליאד וחיוך קטן של ניצחון עולה על פניו. "הייתי מצפה לגלות שהשלדים עשויים מהסידן שבאדמה, כלומר, בעלי אותה חתימה."
"או אולי אותה חתימה של עצמותיהם של האנשים שפעם גרו כאן?" שאל רעואל, בניצחון משלו. שני האחים הביטו בבור, שליקק אחת מעצמות השלד.
"טעם של שלד?" שאל מתיליאד.
"כן." אמר בור.

זה סיפור בהמשכים. לקריאת שאר החלקים click me