שלג לבן -1

ליל חורף 1800
יצאתי מביתי לכיוון המכולת השכונתית כמו בכל יום.
התחלתי לפלס את דרכי בין השלג עד לחנות.
הפעם, זה לא היה כמו בכל יום, לומרות שזה כן.
אבל זה היה שונה.
חושיי עיקצצו והייתה לי תחושה לא טובה.
חשתי במישהו קורא לי ואומר את שמי
״לואי! לואי!״ אך נחלטתי להתעלם הרי אני יודע שאין אחד שמכיר אותי פה ומשפחתי נעלמה לפני שנים.
״לואי! לואי!״ אותו קול ששמעתי מקודם קרא לי והפעם הסתובבתי.
לא ראיתי כלום מלבד הרי שלג ובתים.
״טוב, נראלי שדמיינתי את זה״ מלמלתי לעצמי והתחלתי להגביר את קצב הליכתי
״לואי! אל תפחד, תסתובב״ שמעתי את הקול המפחיד והתחלתי לרוץ.
הריצה למכולת הרגישה כמו נצח.
שהגעתי מתנשף למכולת ראיתי שהיא סגורה ואין שם איש.
טוב למה ציפיתי?!
שביום הכי מושלג ואפרורי המכולת תעבוד?
הסתובבתי בחזרה והתחלתי ללכת חזרה לביתי הקטן שבקצה הרחוב.
״לואי! אל תתעלם!״ שמעתי שוב את הקול הזה, עצמתי עייני לשניה, נשמתי והתחלתי לפתוח בריצה מהירה לביתי.
״קדימה לואי! המשך לרוץ!״ שמעתי את הקול ונעצרתי במקומי.
חשבתי לרגע,
מי יכול לדעת איך קוראים לי כאן?
הרי אני חדש כאן ואין לי כאן שום מכרים.
״לואי תמשיך לרוץ מה נעצרת?״ התחלתי לפחד.
איך הקול הזה יודע איך קוראים לי?
איך הוא רואה אותי?
מלא שאלות הציפו את ראשי.
נפלתי על ברכי ונשמתי נחנקה.
התחלתי להשתעל חזק
״נו לואי אין לי את כל היום! מה קרה?! המשך לרוץ!״ מי הוא חושב שהוא? הוא יגיד לי מה לעשות? ״מי זה?!״ צעקתי וקמתי על רגליי. לא הייתה שום תשובה אז התחלתי ללכת שוב בחזרה לביתי ״יופי לואי! קדימה! עוד קצת!״ הראיה שלי נהייתה אפלה ובקושי ראיתי דבר. ידעתי שללכת למכולת בסוף יביא צרות. קיפלתי את אצבעות ידיי לאגרוף והמשכתי ללכת. הגעתי למצב שאני לא רואה כלום מלבד שחור וכמה ניצצות לבנים שנראים כמו השלג הצחור.
הרגשתי כאב חד בראשי. ידעתי שקרה משהו, רק שאני לא יודע מה.
באותו רגע הרגשתי את ראשי נופל על השלג הרך, ראיתי שחור, התעלפתי.