שיר, נעים להכיר :) פרק- 2

הידקתי בסיכות את הלוליטה שלי, ראיתי את גל מאחורי מתקרבת מעבר למראה.
"איזה יפה!" קראה גל
"אוי באמת… מי שמדברת. סוחטת מחמאות שכמותך!" השבתי לה, היא חייכה חיוך שובב וצחקקה.
"בנות ליד הבר שקט!" קרא ויקטור המדריך. התמתחתי, התחממתי והתחלתי סוף סוף לרקוד. איזה שחרור.
השיעור נגמר, גל הלכה להתלבש.
"קחי" ילדה נחמדה הושיטה לי בקבוק מים.
"את נראית מותשת" היא הוסיפה. הנהנתי בהסכמה ושתיתי בשקיקה.
"תודה" החזרתי לה את הבקבוק.
"אני סיגל" היא הושיטה לי יד.
"שיר" לחצתי לה את שלי. גל חזרה מחדר התלבושות מוכנה ומסורקת.
"יאללה סמיילי, את מוכנה?"
ביסודי המורה רינת הייתה המחנכת שלנו, היא הייתה מסוג המורים שמחנכים ב'שיטת המדבקות'- ילד טוב ושקט מקבל מדבקה. אני וגל היינו אוספות את כל המדבקות שהיינו מקבלות אל תוך אלבום מדבקות והיינו משוויצות בו לכל מי שרק היה מוכן.
הפסקנו לשלוח פתקים ולפטפט בשיעורים, הקדשנו הכל בשביל לקבל עוד מדבקות ולמלא את האלבום.
הייתה רק בעיה קטנה, בשלב מסוים כל המדבקות שהייתי מקבלת היו מדבקות של סמיילי. בהתחלה גל קנאה, אחר כך היא התעצבנה שהאלבום שלנו כבר לא מגוון ויש בו רק מדבקות סמיילי, אני הסכמתי איתה. החלטנו שכל מדבקת סמיילי שאנחנו מקבלות נדביק במקום סודי בשכונה שלנו, כל פעם שנעבור בקרבתו נזכר בברית החברות שלנו.
את רוב מדבקות הסמיילי אני הייתי מקבלת ולכן אני החלטתי איפה להדביק אותם, אחד מתחת גזע עץ עבה, אחד בספסל שבגינה הציבורית ועוד. לכל מקום נתנו גם שם.
'הסמיילי הקרוע', 'הסמיילי הקורץ'… כשהיינו רוצות לנהל פגישה סודית ישר היינו מתאספות באחד ממקומות הסמיילי. בשלב מסוים התחלנו לקרוא ככה גם אחת לשנייה.
"אמממ לא.. שנייה.. אני אלך להתלבש" קמתי ואספתי את חפצי.
"אהה ותודה סיגל, על המים" חייכתי אליה ונכנסתי לתא ההלבשה.

"אז מי זאת סיגל?" שאלה גל כשיצאנו מהסטודיו.
"היא בחוג שלנו"
"שמתי לב" סיננה.
"הכל בסדר?"
"כן. למה שלא יהיה?" שאלה, ספק בציניות ספק לא.
"כי כשאת מתעצבנת על דברים סתמיים אז לא הכל בסדר"
"אני לא מתעצבנת. את כל הזמן אומרת שאני מתעצבנת כשאני לא!" נעצרנו.
"הנה, למשל זה" הוספתי בקטנוניות. היא הלכה מהר.
"גל חכי!" תפסתי אותה ביד, היא הסתובבה לאט, נבוכה.
"אני מצטערת שיר. אני לא יודעת מה עובר עלי." אמרה ונמענה מלהביט בי.
התיישבנו על ספסל קרוב.
"תום סימס לי קודם, בסטודיו. הוא אומר שאנחנו צריכים לדבר." היא נשכה את השפתיים.
"זה בהכרח דבר רע?" שאלתי, היא הנידה בכתפה.
"הוא גבר… יש לו צרכים." דמעה קטנה נמחתה מעיניה במהירות, עוד לפני שהספיקה לזלוג.
"מה זה אומר?" שאלתי, על אף שהבנתי לאן היא חותרת. היא שתקה. התסכול בעיניים שלה היה נוראי.
"שהוא מוכן ליותר ממני. יש לו דרישות." ראשה נפל על כתפי בייאוש.
"אני לא מכירה את עצמי ככה. קטנה, כנועה." קולה נשבר.
"את לא." אמרתי בהחלטיות.
"אני כן. אני נבהלת מהמחשבה שמישהו אוהב את הגוף שלי, רוצה אותו. אני מרגישה מאוימת על ידי זה שמישהו אוהב אותי, אוהב באמת."
"זאת לא אהבה" לחשתי בשקט, פחדתי לפגוע בה יותר, אבל היא שמעה, הרגשתי את זה בנשימות הקצרות שלה.
"גלי?" שאלתי אחרי כמה שניות של שקט.
"מה?"
"אל תסכימי לו, גלי"
"הוא לא נורא כמו שזה נראה" אמרה בהתגוננות.
"הוא הרבה יותר. הוא דפוק. הוא אוכל פסטה עם כפית. זה אפילו לא אפשרי!" היא צחקה.
לקחתי לה את הפלאפון.
'אין לנו על מה לדבר' שלחתי למספר של תום מהר, גל חטפה את הפלאפון מידי.
"מה עשית?"
"נפרדתי ממנו בשבילך. את תודי לי על זה יום אחד."
"אני מודה לך על זה כבר עכשיו" הוסיפה לאחר כמה שניות מתוחות של שקט.

מאי ואבא צפו בטלוויזיה כשנכנסתי.
"היי" קראתי. הם לא הזיזו מבט מהמסך.
"היי!" קראתי יותר בקול. מאי הסתובבה.
"היי" אמרה וחזרה להביט במסך, אבא הרים את ידו ונופף אותה אפילו מבלי להסתכל לכיווני. קפצתי לספה והצטרפתי אליהם.
"ילדה שלי! איך היה לך היום?" אמר כשהבחין בי סוף סוף.
"בסדר. ולכם?"
"שקט!" קראה מאי.
"חצופונת קטנה! תכבדי את אחותך הגדולה!" אמרתי בקול מצחיק ודגדגתי אותה.
"די!" היא התחננה בשניות בהם הספיקה לנשום בין צחקוקיה.
"אבא אני גוועת. מה יש לאכול?"
"פופקורן שרוף"
"אוף אבא. כמה זמן כבר לא עשית קניות?!"
"אם את רוצה תעשי את"
"טוב."
הלכתי לחדר ונשכבתי על הגב על השטיח התכלת שקיבלתי מתנה מאמא ביום הולדת 9, מניו יורק. לעזאזל אני עדיין שומרת אותו?! קפצתי, הפלאפון רטט בכיסי. דן.
"רוצה לעשות משהו מחר?"
"הממ… איך קניות נשמע לך?" שאלתי בנואשות.
"סבבה" השיחות עם דן תמיד קצרות. שיחות ארוכות זה לפקאצות, נשים רכלניות או אנשים בטווח רחוק, הוא מזכיר לי בכל פעם שהשיחה שלנו נמשכת יותר מ-3 דקות.
זרקתי את הפלאפון הצידה, הכרטיס זיכרון נפל החוצה, שיהיה.

למחרת קמתי מאוחר על רצפת החדר עם גב תפוס ורצתי לבית ספר.
בדרך חזרה מבית הספר גל, דן ושרון דיברו על סדרה כלשהי, אני חשבתי רק על אוכל.
גל האטה את קצב הליכתה וסימנה לי להתקרב אליה.
"תום ניסה לדבר איתי בהפסקה, המורה לקחה אותו לשיחה אז זה לא יצא."
"אוקי…"
"ואז בהיסטוריה הוא שלח לי פתק" היא הוציאה מהכיס דף מקומט שהיה כתוב עליו בכתוב מחובר 'גלי, אנחנו עדיין חברים?'
"לא ענית לו" הוספתי למראה הלבן והריק של הפתק.
"אל תתני לו לפתח ציפיות. תגידי לו שלא. שאתם כבר לא חברים, שלא מתאימים לכם אותם הדברים. זה הכי הוגן. כלפי שניכם." דן התקרב, אפילו לא שמתי לב ששרון כבר הספיקה להיפרד ממנו ולפנות לביתה.
"על מה אתן מתלחששות?"
"על איזה צבע לק לשים" אמרתי וקרצתי לגל, גל הובכה.
"מסוג השיחות שלא נגמרות, אה?" הוא צחק, דחפתי אותו בעדינות, הוא הוציא לי לשון.
"טוב, נראה לי אני אלך לשים את הירוק שהמלצת עליו. ביי!" גל רצה.
"בעיות עם תום?" דן שאל. הוא יודע שכשאנחנו מסתירות ממנו דברים זה בדרך כלל בנושא בנים.
שתקתי. דן קיבל את זה ככן.
"אני יכול לדבר איתו" הציע בנחמדות.
"היא הסתדרה, אל תדאג"
"אוקי.."
אז.. קניות?" העברתי מהר נושא.
"קניות" דן השיב.
הלכנו למכולת הקרובה.
"אז איך אני בעצם מברר אם המלפפון הזה טוב?" דן שלף מלפפון מן הערימה.
"מלפפונים זה קל, לפי המראה פשוט"
"אוקי… ולמשל עגבניות?"
"תמשש אותן"
"אז בחירת ירקות זה לבנים אני מבין" הוא חייך את החיוך השובב שהוא מחייך כשהוא עושה משהו טיפשי או אומר משהו סוטה.
בעטתי לו ברגל, הוא התקפל.
הכנסנו את הירקות לשקיות, הוא סימן V ברשימה ליד כל המוצרים שכבר הכנסנו לעגלה.
"מה נשאר?" שאלתי.
"שימורים, משחת שיניים, שתייה, לחם, חלב, ביצים" הוא הקריא מתוך הרשימה שבידו.
"יאללה לשימורים"
הכנסנו הכל לשקיות, שילמנו ויצאנו.
"תביאי, אני אסחוב" הוא ניסה לקחת מידי את השקית.
"אתה כבר סוחב."
"אוייש נו. פשוט תביאי."
"טוב.. לפחות תשאיר לי 2, שאני ארגיש טוב עם עצמי"
הוא שחרר והשאיר לי 2 שקיות קלות, את השאר הוא סחב. בחנתי אותו בעיני.
"למה את מתסכלת עלי ככה?" הוא חייך כשקלט את מבטי.
"אני תוהה מה נהיית ג'נטלמן פתאום…"
"נהיית?" הוא עשה פרצוף נפגע, שנינו צחקנו.
"תזכירי לי למה עשינו קניות…?"
"אבא שלי עצלן" הוא הנהנן בהבנה.
"לא נראה לי אי פעם עשיתי קניות" צחק.
"תמיד יש פעם ראשונה"
"ואחרונה"
"כן, והיא בגיל 80." הוא צחק.
"אני מעריץ אותך" הוא הוסיף אחרי כמה שניות
"למה?"
"את מנהלת הכל. את תמיד איפה שצריך אותך. את סוג של אמא של כולם… של מאי, של גל, של אבא שלך… לפעמים גם שלי"
בעלתי רוק. עצרנו, הנחנו את השקיות ושחררנו את הידיים לקצת.
העיניים שלי צרבו, מצמצתי הרבה.
"שירי?" הוא הסיט את השיער מהעניים שלי והסתכל בהן, הרגשתי כמו ילדה קטנה.
"גם אמהות בוכות" אמר ברוגע והסמכות שאפיין אותו. חיבקתי אותו, הוא עטף אותי בחום גופו.
זקן שעבר ברחוב נתקל בשקיות שלנו וסינן משהו לעצמו, צחקתי לעצמי. המשכנו ללכת, הגענו לבית שלי.
"היי מתוקונת! היי דן!" אבא בירך אותנו בכניסתנו הביתה. הוא תפח על שכמו של דן. אבא מאוד אוהב את דן, הוא תמיד אהב אותו. הייתה תקופה שקינאתי בדן ולא הזמנתי אותו הביתה חודשיים כי חשבתי שאבא העדיף אותו על פני.
"היי יצחק, מה קורה?" דן הוא היחיד שהעז לקרוא לאבי בשמו.
"אתה יודע.. חיים" אבא ענה. דן הוציא לי ולו מיץ תפוזים מהמקרר בטבעיות.
"רוצה גם?" הציע לאבא.
"לא, תודה. אני בדרך החוצה"
"החוצה?" שאלתי.
"ראיון עבודה" ענה בגאווה. חיבקתי אותו בתמיכה.
"אני כל כך גאה בך!" אמרתי, ראיתי את השמחה שלו. הוא פתח את הדלת.
"תעשו חיים, ילדים!" הוא יצא.
"רעב?" שאלתי את דן לאחר חריקת סגירת הדלת.
"מאוד."
"מה אתה רוצה לאכול?"
"אני לא אתנגד לשקשוקה"
"אני שונאת שקשוקה"
"לא טעמת את שלי"
"תפתיע אותי"
ניקיתי בינתיים את הבית והרחתי ריחות טובים וישנים. התגעגתי. התגעגתי לזה שמישהו אחר מבשל. שאני עומדת על קצות האצבעות כדי להגיע לסיר ולראות מה יש בו ואמא מרחיקה אותי כדי שלא אכווה. 'זה יכאב' היא אומרת בטון שאמור להיות רק לה.
אז איפה את עכשיו אמא? איפה את כשזה הכי כואב?! בבית של סבא וסבתא פותרת תשבצים?! בבר? בסופר? במטוס בדרך אלי?! איפה?!?! אישה משוגעת וחולנית! למה לא יכולת להיות נורמאלית כמו אמא של גל? למה היית חייבת להיות אובססיבית וחרדתית? למה היית צריכה להיות אגרסיבית ועצבנית? לא יכולת למצוא תרופות?! לדבר עם פסיכולוג?! משהו! לא. את היית חייבת להעלם. היית חייבת לברוח מהכל. היית חייבת לשכוח את החיים שבנית לעצמך, את הילדות שילדת, את הבעל שכל כך אהבת, את העבודה הנחשקת שהייתה לך. היית חייבת לעזוב את הכל ולהתחיל לחפש את עצמך בגיל 40. היית חייבת. למה אני צריכה לשאת בהשלכות? למה אני צריכה להגיד לעצמי שאת אוהבת אותי? כי את יודעת את האמת?! הרבה יותר כיף לשנוא אותך. אז למה? למה אני תמיד פה, בוכה מאותה סיבה טיפשית ואת אף פעם לא באה בשביל לנחם אותי?! למה?
כי ככה. זה מה שאני צריכה לענות לעצמי, כי זאת התשובה היחידה שאני אי פעם אקבל.
כי ככה. כנראה לא לימדו אותך בגן אמא, שככה- זאת לא תשובה.
"בואי! השקשוקה מוכנה!"