שירותי הסעדה – פרק 2

אני אוהבת את הבקרים האלה של אוגוסט, כשברור לי לחלוטין שאם אני לא אלבש גופייה אז תיווצר שלולית מעניינת בצד הדרך, עם כמה עגילים צפים במרכזה. האוויר עומד במקום בתור חומה מהבילה, השמש דוקרת בכתפיים בעצבנות, וממש אפשר להריח את העור שלך נאפה.
אחח, הבקרים הקרירים האלו של אוגוסט.
חנות כלי הבית הקרובה ביותר לדירה שלי הייתה במרחק של חצי עיר, ולא התכוונתי ללכת חצי עיר ברגל. לא כשאפילו החתולים של פניהם עברתי בדרכי לתחנת האוטובוס ברחוב ליד נעצו בי מבטים שופטים. יכולתי להישבע שהם מרכלים עליי בינם לבין עצמם בחתולית, תמהים מה יש לה, לבת האנוש הזו, להתרוצץ בחוץ בחום הזה. הסכמתי איתם בכל לבי.
המזל התחיל לשחק לי היום, והגעתי לתחנה שניות ספורות לפני האוטובוס. דפקתי במפרקי ידיי על הדלת הקדמית, והנהג הרים גבה ופתח לי אותה.
זה היה השלב בו המזל הפסיק לשחק לי- מיזוג האוויר היה מקולקל, וחלק מהאנשים באוטובוס בהחלט נאלצו לרוץ אחריו, לפי הריח. והיו הרבה כאלו באוטובוס.
רק עוד חצי עיר. מחיתי אגל זיעה מהמצח, וכמעט עפתי לחיקו של בחור שמן בטרנינג כשהאוטובוס זז. הבחור השמן נראה מופתע, ומרוצה איכשהו. אני- קצת פחות.
כבר אמרתי שאני מתעבת תחבורה ציבורית?
כשלתי החוצה כשהאוטובוס הגיע לתחנה שלי, רק כדי לגלות שירדתי בתחנה הלא נכונה ויש לי שני רחובות נוספים ללכת. שני רחובות הם לא הרבה, אלא אם מדובר ברחובות הראשיים בעיר, אלה שיש בהם את כל החנויות הפרטיות האלו וכל מיני משרדי עורך דין שאלוהים יודע איך הם שורדים כי התריסים שלהם סגורים מאז הקמת העיר. הרחובות האלה, הם תמיד, ללא יוצא מן הכלל, רחובות ארוכים, מפותלים ומבולבלים, ומי שלא מכיר את העיר נגזר עליו שילך בהם לאיבוד. לעזאזל, גם על מי שמכיר את העיר נגזר לשוטט בהם זמן רב, כי מספרי הבתים בהם מגיעים לסביבות ה200 באמצע הרחוב.
התוצאה היא, שעד שהגעתי לחנות אבזרי הבית כבר הייתי ספוגת זיעה, מעולפת למחצה ועצבנית בעליל. בכניסה, שהייתה ממוקמת, אגב, שני מטרים מתחנת האוטובוס בה הייתי אמורה לרדת, עמדה בחורה מתוקתקת בקפידה, עם גולגול מבריק בצבע חום וכובע של החנות ממוקם עליו בזווית אופנתית. "אפשר לעזור לך?" נעמדתי לידה, בעיקר בגלל שהמקום בו עמדה היה הנקודה המסוימת הזו בה מתחיל מיזוג האוויר של חנויות להשפיע על הרחוב, ושלפתי פתק ריק מן הכיס. שלא תחשוב שבאתי לקנות אסלות בתור תחביב לשעות הפנאי, חלילה. "אני זקוקה לאסלה," מלמלתי. הבחורה המשיכה לחייך, ונופפה לי בידה כמסמנת לי לעקוב אחריה לתוך החנות. עקבתי אחריה, כי כנראה שהיא יודעת יותר טוב ממני היכן ממוקמות האסלות. קיוויתי רק שהיא לא תכוון אותי לשירותים.
"יש את זו, עם מושב מחומם, שוטף ישבן מובנה ומספר מצבי הדחה. מיובאת מיפן, האופנה האחרונה באסלות יוקרה." אומנם מעט הסתקרנתי, כי החפץ שלפניי נראה יותר כמו משהו שתמצאו בתוך חללית מאשר אסלה, אבל המילה 'יוקרה' גרמה לי לכאבי פאנטום בכיס. הכאבים נהיו מוחשיים ברגע שהיא זרקה את המחיר לחלל האוויר. "תודה לך, אבל נראה לי שאוותר. יש משהו טיפה יותר… עממי?" היא הרימה גבה. הבנתי את הבלבול שלה- איך יכול מישהו לסרב להצעה של אסלת יוקרה מיפן?
היא הציגה לי אסלת שיש שחורה יפהפייה (אני פשוט לא מאמינה שאני מתארת אסלה מזורגגת במילה הזאת) עם מושב קטיפה והכול. לאסלה הזו אומנם לא היה מושב מחומם ושטף ישבן, אבל המחיר שלה טיפס ועבר את המחיר של האסלה היפנית. איזה לקוחות לעזאזל החנות הזו משרתת? דחיתי גם את האסלה הזו. "מה האסלה הזולה ביותר שתוכלי להציע לי?אני אקח כל דבר, רק שיהיה הזול ביותר. אני די קצרה בקטע הזה." היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, והחיוך הלבן כחלב שלה הפך לחיוך לבן כחלב שהחמיץ.
"יש לנו איזה משהו יד שנייה, מישהו בא וממש התחנן שאקח אותה ממנו. אני יכולה לעשות ל אותה במחיר טוב." היא הובילה אותי לאסלת חרסינה לבנה ופשוטה, שלבד לכמה שריטות בבסיסה נראתה זהה לחלוטין לזו ששימשה בית לסלמנדרה בדירה שלי. "זה נראה לי יספיק. כמה?" היא נקבה במחיר. מחיר דו ספרתי- חתמתי מיד על הקבלה שהגישה לי. כמעט נישקתי אותה כשהבנתי שאני לא אצטרך למשכן את כפות הרגליים שלי בשביל לשרוד את החודש.
המזל המשיך לשחק לי גם כשהלכתי לתחנה (הנכונה) לתפוס את האוטובוס (עם מיזוג האוויר) בדרך הביתה. אומנם משכתי אחריי לא מעט מבטים מוזרים, כי בכל זאת- תחת בית השחי שלי החזקתי אסלה (וגם בקבוק חומר חיטוי חזק, בכל זאת- אסלה מיד שנייה), אבל לפחות מצאתי משהו שיפייס את נורה. הייתי רעבה למדי, אז לפני שעליתי לאוטובוס עברתי במסעדה סינית קרובה וישבתי עם קערת נודלס, מתענגת על המזגן כל עוד אני יכולה.
האוטובוס נתקע בפקק בדרך חזרה, מה שדי הפתיע אותי, כי התנועה באזור של הדירה שלי, בעיקר בימים דביקים כאלו, הייתה אפסית בדרך כלל. עוד יותר מוזר היה כמות גדולה מהרגיל של מכוניות משטרה וכבאיות. מישהו שוב בתיך את התנור שלו בניסיון להכין פתיתים.
ירדתי בתחנת האוטובוס, הלכתי את הרחוב שהפריד בין תחנת האוטובוס לדירה שלי, רק כדי לגלות גוש מפוחם, שחור ובוער במקום בו אני גרה. זכוכיות שבורות היו מפוזרות ברדיוס של חמישים מטרים לפחות סביב הדירה, כמה רהיטים שבורים (השולחן שלי! הבאתי אותו במיוחד מאיקאה!) היו מפוזרים יחד איתם, וצוותים של שוטרים וכבאים עמלו לכבות את הלהבות המשתוללות. הרגשתי את החום עד למקום בו עמדתי, יחד עם קהל סקרנים שהשוטרים נאבקו להרחיק. האסלה כמעט נפלה לי מהיד כשההבנה חדרה למוחי.
שיט.