שירותי הסעדה – פרק 1
טוב, יכול להיות שבדיעבד זה לא היה רעיון טוב לגדל סלמנדרה בחדר האמבטיה.
בעיקר לא כשבעלת הבית שלך בטרכופובית- שזה אומר, מבועתת למראה כל דו חי, כולל צפרדעים, קרפדות (לא דו חי, אבל לכו ותסבירו לה את זה) וכמו כן, סלמנדרות.
אסור היה לי להקשיב לשטן הקטן ההוא שישב לי על הכתף. בעיקר לא אחרי שראיתי במו עיניי איך הוא שם רגל בתמימות לבחור הנחמד עם הטוגה הלבנה והכנפיים, זה שישב על הכתף השנייה. אבל לזכותו ייאמר שהוא משכנע, יותר מהרבה חבר'ה עם עור אדמדם וזקנקן תיש.
השטן הזה, היו לו כמה טיעונים טובים. הוא אמר שהיא לא תמצא את הסלמנדרה. הוא אמר שזה למטרה טובה, הוא אמר שיהיה מעניין לגדל סלמנדרה באסלה.
הכול בולשיט. אולי חוץ מהטיעון האחרון; באמת היה נחמד לשלשל לאסלה חסילונים וזחלי יתושים שהשגתי באותה דרך מפוקפקת בה השגתי את הסלמנדרה. היא נראתה מאוד נלהבת לקבל אותם, בזה אין ספק.
מי שהיה פחות נלהב מזה, היה בעלת הבית שלי, נורה. כנאמר לעיל, היא בטרכופובית. גם אני לא ידעתי מה זה אומר, עד הרגע בו היא פתחה את הפה לראשונה. לא כסף, לא שכר דירה, לא ענייני שכנים וועד בית- הדבר הראשון ששמעתי מפיה היה המפגש הראשון שלה עם קרפדה, סיפור מוזר שהשאיר אותי ערה כמה לילות לאחר מכן, שכלל שתי יונים, מטוס מפלסטיק, גוש גבינה בן שנתיים ועדר של קרפדות "ענקיות במידה שלא תיאמן". אחרי זה כבר תיאמנו מחירים, והתברר שהיא בחורה מאוד נחמדה, כל עוד לא לבשתי חולצה עם תמונה של קרמיט בסביבתה.
היה לי לוח שנה מסומן היטב, מהלוחות שנה האלה שאפשר ממש לראות את הבעלים שלהם דרכם- הקפות אדומות בעט, מרקרים וכל החבילה. כל ימי הביקורים של נורה היו מסומנים שם, מודגשים בירוק (אלא מה?) ובולטים לעין.
עד שהאקווריום עם הסלמנדרה נשבר, לוח השנה נפל, איכשהו, לתוך השלולית שנוצרה, וכל ההדגשות היפות שלי הפכו לעיסה. יש אנשים שהיו קוראים לזה קארמה.
וכך יצא, שבביקור הראשון של נורה מאז שהשגתי לי סלמנדרה, אני ישבתי ליד האסלה עם ערימה של חסילונים ביד אחת ועותק מרופט, קרוע ומדיף ריח חשוד של "זוחלים ודו חיים מא-ת'" ביד השנייה.
לא היה קשה להבין מתי נורה הגיעה. היא צרחה כל כך חזק, שהחלה שמועה בקרב דיירי השכונה על רוצח סדרתי חדש. תהרגו אותי אם אני מבינה איך לעזאזל היא הבינה מה אני מגדלת באסלה.
"את… את… אהההה!!"
"אני… אני יכולה להסביר…?" מלמלתי, והרגשתי איך הצבע חומק לאיטו מהפנים שלי. איך לעזאזל מסבירים לבעלת הבית שלך שהפכת את האסלה שלה לאקווריום? אתם מוזמנים לנסות, לי לא עבר שום דבר הגיוני בראש באותו רגע חוץ מ'לכל הרוחות, אני מקווה שההומלסים בשכונה הזאת ידידותיים'. נורה הייתה אפילו יותר לבנה ממני.
אחרי צעקות, קללות, התנצלויות מפי והרבה מבטים מסכנים מצד הסלמנדרה, שנלקחה לאחר שיחת טלפון בהולה למקום ממנו הגיעה, וגם שיפוצניק תמה שעקר את האסלה ממקומה ודאג שהיא תישלח להשמדה, נורה סוף סוף נרגעה. אם אפשר לקרוא לזה ככה.
"נו?" שאלתי בחשש.
"נו?" היא שאלה בחזרה. "את שואלת אותי 'נו'? באמבטיה שלי יש חור במקום אסלה עכשיו, את גידלת לי דו חי מטונף בדירה, והתעלמת מכל החוקים והבקשות שדרשתי ממך! נו היא אומרת לי, תראו מה זה." אוי. אני בצרות. ברגע שמישהו מפסיק לנזוף בך ומתחיל לרכל עליך עם עצמו, זה הרגע להתקפל לפניו ולקוות לטוב.
"אני כל כך מצטערת, חברה שלי נקלעה לחובות עם החנות והייתה צריכה-"
"לא אכפת לי מחברה שלך! יש לי חור מחורבן באמצע השירותים!" אוי. היא אמרה מחורבן. היא באמת אמרה הרגע חור מחורבן באמצע השירותים.
לכל הרוחות, אני צריכה להתבגר ומהר. אני עוד באמת אמצע את עצמי ברחוב.
"את יודעת, אני יכולה ללכת להשיג לך אסלה." הצעתי.
"את יכולה?" היא שאלה בהקלה. נראה שלא התחשק לה במיוחד ללכת ולקנות אסלה באמצע היום. "לכי עשי את זה, אם את רוצה את הדירה הזו. אחת זהה. מהכיס שלך, ואני מוסיפה לשכר הדירה שלך את המחיר של השיפוצניק."
שיט. גם בלי השיפוצניק אני אצטרך לעשות שמיניות באוויר כדי לממן את זה. "בשמחה. הנה, אני עכשיו יוצאת להשיג את האסלה שלך. כמה שעות ואני כאן."
היא סימנה לי עם האצבע על השעון, כאומרת שהיא מודדת את הזמן.
טוב, אז לחנות. יש לי אסלה לקנות.
פעם אחרונה שאני משמרטפת לסלמנדרות.
תגובות (3)
ממש נהניתי לקרוא את הפרק! הכתיבה הייתה נהדרת ומצאתי בו הומור, מהסוג הטוב. בהחלט אעקוב אחר הסיפור!:)
חח, מצחיק.
ממש כיף לקרא את הסיפור הזה.
סיפור מעולה שנון ומצחיק. תמשיכי כך!