שינוי, פרק שני

באותו היום ג׳ני הופיעה בכל מקום. בעיקר בכיתה שלי, מבקרת חברות שלה. השתדלתי לא להביט בפניה.
אני אפילו לא יודעת למה אני מתביישת ממנה.
בסוף היום אימא שלי באה לקחת אותי. ״איך היה בבית ספר?״ היא שאלה אותי, בגרמנית.
״בסדר,״ עניתי בחולמנות.
אנחנו מגיעים הביתה תוך זמן קצר. אני אוכלת את הבשר משבוע שעבר שנשאר במקרר, מכינה את שיעוריי בזריזות ועולה לחדר שלי.
בחדר שלי אין כל כך הרבה דברים. מיטה, ארון, שולחן כתיבה. פוסטר ענק של הסרט ״ההוביט״ תלוי על הדלת מבפנים. אני מתיישבת על המיטה וקוראת ספר שקנו לי לאחרונה. אני מעלעלת בעמודים בשקיקה. ספרים, הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו בעולם הזה, או יותר נכון הדבר היחיד שקונים לי בעולם הזה. אי לי טלפון, אייפד, מחשב או שום דבר כזה. יש לנו מחשב בבית, ישן מאוד. שבקושי עובד.
אימא שלי מטפלת בתינוקות, ואבא שלי שחקן בתיאטרון הידית, התיאטרון המקומי והעלוב של העיר שלנו. אנחנו הולכים להצגות לפעמים.
אני יושבת וקוראת בספר עד שאני מסיימת אותו. אין לי מושג כמה זמן עבר. בסופו של דבר אימא שלי קוראת לי לאכול. לארוחת ערב מוגשים פרוסות סלמון עם גבינת שמנת, לחמניות קטנות וסלט ירוק.
״אוכל קנוי?״ שואל לורן בשעמום ואימא שלי מהנהנת במבוכה. זה מה שקונים בבית הזה: אוכל מהחנות וספרים. כי פשוט לא מבשלים פה. אפילו את המטבח אימא שלי הפכה לפינה לתינוקות: טלוויזיה חבוטה עומדת מול שתי ספות צבעוניות ודלוקה על החדשות. אימא שלי ואבא שלי בטח ממש מתביישים שנולדתי להם, הילדה המתבודדת שכל בית הספר מדבר עליה! והג׳ני הזו-
זהו, אני שונאת אותה לנצח. לא אכפת לי כמה נחמדה היא.

עוד יום בבית הספר, אני חושבת לעצמי בעוד אני נכנסת לכיתה. אני רואה את הילדים מדברים בהתרגשות. מה קרה?
״שבו,״ אומרת רחלי, המחנכת שלי, שהיא גם המורה שלי למתמטיקה. ״היום מצטרפת אלינו תלמידה חדשה.״
הילדים מביטים על הדלת בציפייה ולתוך הכיתה נכנסת..
״זו ג׳ני פלדמן,״ אומרת רחלי. ״היא עברה לפה מכיתה אחרת, ואני מבקשת שתנהגו אליה יפה.״
חברותיה הרבות של ג׳ני מנופפות לה והיא מחזירה להן נפנוף קטן. ״ג׳ני יקירה,״ אומרת רחלי. ״תוכלי לשבת ליד תמי בשיעורים הקרובים?״
ג׳ני מהנהנת, ולא נראית מאוכזבת במיוחד. היא מניחה את התיק שלה על הכיסא לידי, ורחלי חוזרת לכתוב על הלוח דברים שקשורים לשיעור.
ג׳ני מוציאה קלמר עמוס בצבעים ומחברת מקושטת שעך כריכתה כתוב ״הבעה״- המקצוע שאנחנו לומדים עכשיו.
״מה קורה, תמי?״ שואלת ג׳ני.
אני לא עונה לה.
״אם אנחנו יושבות יחד, אולי כדאי שנתיידד קצת, את לא חושבת?״ שואלת ג׳ני.
״לא,״ אני אומרת בקול קטן. ״אני מנסה ללמוד, שקט.״
״סליחה,״ מתנצלת ג׳ני מעומק ליבה וכותבת את דברי רחלי במחברתה.

אחרי מה שנראה כמו נמח נשמע צלצול, חברותיה של ג׳ני קוראות לה והיא מסרבת לבוא. ״הבאתי ספר מעולה,״ היא אומרת לי ומוציאה אותו.
״אל תיגע בזמיר,״ היא אומר בגאווה. ״קנו לי אתמול, חדש-חדש. אני מתה על ספרים. גם את? יו! מה זה? ׳הארי פוטר׳?״
אני שולפת את ״הארי פוטר וגביע האש״ שהבאתי מהבית.
״אני מתה על הספר הזה! במיוחד על הקטע ש-״ היא שותקת למבטי שאומר אל-תגלי-כלום!
אני פותחת בעמוד שעצרתי בו לאחרונה, והיא פותחת את ״אל תיגע בזמיר״. ככה אנחנו יושבות כל ההפסקה, קוראות בשקט, בלי לדבר.