שינוי, פרק ראשון

אני מסתכלת על עצמי. ילדה שמנמנה מעט, שיער חום כהה עד קצה הגב, גלי במקצת. עיניים ירוקות כאבני ספיר נוצצות.
שלום, קוראים לי תמי ואני בת 12 וחצי. נולדתי בגרמניה להורים ישראלים ועליתי לכאן בגיל חצי שנה. ככה לפחות סיפרו לי. יש לי אח קטן בשם לורן, הוא מעצבן מאוד אבל הוא נאה יותר ממני.
דיבור זה לא הצד החזק שלי. אני יושבת בכיתה ומרחיקה מעליי ילדים שמנסים להתיידד איתי. אני פשוט לא אוהבת חברה של אנשים אחרים. הייתה לי חברה ששיקרה לי לגבי משהו במשך חצי שנה- שהיא חולה בסרטן ובגלל זה היא לא מגיעה לבית ספר. כל יום הלכתי לבקר אותה אבל היא לא הייתה בבית, ואז כשעליתי עליה בסוף וראיתי שהיא בסדר, ניתקתי את הקשר איתה לתמיד. מאז- אני לא מדברת עם אף אחד.
אני אוהבת לצייר, ויוצא לי טוב יחסית. בשיעורים אני יושבת לי או לבד, או עם ילד חדש שבדיוק הגיע וגם לו, כמוני, אין חברים. רק שהוא, לא כמוני, כן רוצה חברים.
במשך שיעורי מתמטיקה אני שמה לב לילדה שנועצת בי מבטים ארוכים. כשאני שמה לב אליה היא מפנה מייד את ראשה למחברת. אין לי מושג מה השם שלה, היא נראית נחמדה אבל היא מדברת המון, ויש לה שיער בלונדיני חלק עד הכתפיים ועיניים כחולות כהות. מדי פעם היא מבקשת ממני עיפרון, מחק, ספר להשאלה, יחד עם נעיצת מבטים נוספת. פעם אחת הלכתי למאפייה עם לורן ואימא שלי וראיתי אותה עם מישהו שהיה כנראה אביה. הבטנו אחת בשנייה עד שאבא שלה אמר לה שצריך ללכת.
וכאן הסיפור שלי מתחיל.

״חופשיים.״
אני מביטה בילדים אורזים את חפציהם בהתלהבות, מדברים עם חבריהם לשולחן או מעתיקים במהירות את השיעורים שלהם. סוף שיעור מתמטיקה עכשיו, ואני היחידה שנותרת במקומי ומוציאה מחברת ועט צבעוני. הצלצול נשמע ברקע והם רצים בהתלהבות החוצה עם התיקים על כתפיהם להפסקה.
הילדה הבלונדינית וחברתה נשארות בכיתה עוד טיפה כדי לעשות אלוהים-יודע-מה בעוד אני מציירת במחברתי.
״את יכולה ללכת, אנג׳י. אני כבר באה.״
אני קופאת במקומי בעוד הילדה הבלונדינית ניגשת אליי. ״תמי, נכון?״ היא אומרת. ״שמי ג׳ני. והנה העט שלך,״ היא מחזירה לי את העט שלקחה ממני בתחילת השיעור.
״תודה,״ אני אומרת בקול קטן.
״אין בעיה,״ היא אומרת. ״טוב, אני חייבת לעוף… נתראה מחר.״ היא מחייכת חיוך חביב
ויוצאת.