שייק שייק סינורה – פרק 1

השעון מראה 04:50 לפנות בוקר, הרחוב כבר מתחיל להתעורר לחיים על פי קולות תנועת הרכבים והאנשים הבודדים הפוסעים לאטם ברחוב. החלונות פתוחים לרווחה וקולות לא מוכרים חדרו אל המרחב הבטוח שלי. המזוודה כבר הייתה מאורגנת לקראת תזוזה חזרה הביתה, בגדי העבודה, משמע חליפה יקרה במיוחד ונעליים מצוחצחות, מונחים על כיסא לצד מיטתי מוכנים לרגע קבלת הפקודה לצאת אל המשימה. אני בוהה כמה רגעים בתקרה – שזה יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי בכל רגע אחר במהלך הימים האחרונים. הייתי חייב להישאר דרוך כל הזמן, גם כשנראה שלא הייתה ממש סיבה. אבל בעולם שלי אף פעם אי אפשר לדעת מהיכן תגיע ההפתעה. והפתעות הן דבר בלתי רצוי בעליל. אין מקום בשבילן, הכול חייב להיות מתוכנן וברור עד הפרט האחרון, מה מותר לומר, אילו תנועות גוף הן לגיטימיות, מחוות שאני רגיל אליהן מהחיים ה"אמיתיים" שלי יכולות ממש לסכן את חיי כשאני יוצא למשימות או כמו שאני קורא להן, בחיי האחרים, נסיעות עסקים.
"מתחילים" אני אומר לעצמי, נושם נשימה עמוקה ומתרומם מן המטה המפנקת.
בימים האחרונים הייתי עסוק בפגישות עם יזמים מקומיים, בדרך לסגור עסקת נדל"ן גדולה שרקמה עור וגידים בחודשים האחרונים, כך לפחות הם חושבים. עבדתי עליה בטירוף כדי לגרום לה לצאת לפועל והנה אולי זה קורה.
במקלחת מול המראה, אני מביט בעצמי ובקושי מזהה את הדמות הנשקפת אליי מן המראה.
אפילו המבט בעיניים אינו שלי – חריף ועוד משהו לא ברור.
אחרי התרעננות מהירה שכוללת צחצוח שיניים, סידור הזקן, רכש חדש מן החודשים האחרונים, שטיפת פנים קלה ופיזור מבושם גברי, אני חוזר אל החדר, לובש את מכנסיי הארמני היקרים של החליפה, מניח את האפוד המגן מעל הגופייה ומסיים את לבישת החליפה הכסופה שלי.
אני שולף מתוך כיס פנימי בתוך המזוודה שלי, תיק יד קטן פותח אותו בזהירות.
האקדח, המחסנית ומשתיק הקול, נחים להם כל אחד במקומו המתאים. במיומנות רבה אני מחבר את כל החלקים ומניח את הנשק בתוך כיס פנימי מיוחד בחליפה שלי.
תיק יד נוסף המכיל את כל המסמכים המתאימים עומד מוכן על השולחן, אני פותח גם אותו ומרים את החלק שבו נחים המסמכים, כדי לגלות תא נסתר מתחת המכיל אמפולה עם נוזל שקוף שלא הייתי רוצה לגלות את הסגולות "המיוחדות" שלו על בשרי. לידו נחים מזרק ומחט עדינה שנועדו להחדיר את החומר לתוך השריר ולאפשר לתרכובת לפעול את פעולתה, שזה לגרום לאדם המוזרק דום לב. החומר עצמו מתפוגג בדם בתוך מספר דקות מרגע ההזרקה, כך שלא ניתן לאתר את מקור הסיבה.
"זהו" אני אומר לעצמי "יותר מוכן מזה לא אהיה".
נשימה אחרונה ואני יוצא מן החדר, מגלגל אחריי את מזוודת הטרולי השחורה ותיק היד מונח עליה.
בדלפק הקבלה, אני מסיים את כל ענייני הצ'ק אאוט בזריזות.
"מקווה שהשהייה אצלנו הייתה נעימה לך, מר בילאל" פקידת הקבלה מעפעפת בביישנות ומסמיקה קלות. המראה שלי, הוא היתרון שלי אבל גם החיסרון. אסור לי למשוך תשומת לב ובכל זאת הטקס הזה כשאני מגיע למלון או עוזב אותו חוזר על עצמו – עפעופים והסמקות קלות. באחד המלונות הפקידה איבדה את יכולת הדיבור למספר שניות. זה כנראה בגלל המנטליות שלהן שגורמת לביישנות יתר, אני תמיד נוהג להזכיר לעצמי.
"אכן נעימה ומהנה, גברת עיסאם" אני מביט בה מבלי לחייך.
"הנהג שלך מחכה כבר מחוץ ללובי. שתהיה לך נסיעה בטוחה" היא מסיימת במקצועיות כשהיא מבינה שהאינטראקציה שלנו עומדת להסתיים לעולמים.
אני יוצא את פתח המלון המפואר, השוער קולט אותי, מהנהן לי שלום מכבד במיוחד ומסמן בידו לנהג המרצדס השחורה להתקדם.
אני מהנהן לו חזרה, דוחף לו בדיסקרטיות 100 דולר טיפ ונכנס לתוך המרצדס.
"כשתסיים את הפגישה, לך אל השירותים של המסעדה, זרוק לאסלה את האמפולה הריקה – היא תימס במגע עם המים. את המזרק האקדח ומשתיק הקול תכניס לתוך הניאגרה לתא הקטן שנמצא בתוכה. מישהו כבר ידאג לסלק משם את הראיות".
"אוקי מסעוד ואם משהו משתבש, אני לוחץ על הלחצן שבאפוד לחילוץ מוקדם"
את הדקות הבאות אנחנו נוסעים בשתיקה מוחלטת. אני מריץ בראשי את פרטי הפגישה בפעם האחרונה. זהו מכאן אין דרך חזרה. כמו בכל הפעמים האחרות .
מסעדת "אל קסר" היא מסעדה מפוארת בסטנדרטים המקומיים, המארחת בכניסה לובשת כפתן בצבע סגול ועיטורי זהב בחזה ובשרוולים. אני מבחין שהיא מאוד יפה ומודעת לכך, שפתיים חושניות, עיניים ירוקות חתוליות, שיער חום ארוך וגולש על כתפיה. היא מובילה אותי אל השולחן בו בניי לוויתי לארוחה, שלושה במספר, כבר מחכים.
"סלאם עליכום" אני מחייך אליהם ומשתחווה קלות קדימה.
"בילאל חברי, מה שלומך, מקווה שבמלון דאגו לך שלא תשתעמם בלילה" אמיל, המבוגר שבחבורה קורץ לי.
"הם נתנו שירות מעל ומעבר" אני עונה בחיוך ממזרי, כמובן שדבר לא קרה, הייתי דרוך כל הלילה לקראת הפגישה היום.
"שב בילאל, נזמין אוכל ונדבר עסקים" אמיל חצי אומר חצי פוקד על שני בני לווייתו ועליי.
ואני מציית, מכבד את היותו המבוגר בחבורה.
אחרי שאנחנו מזמינים את המנות שלנו, אנחנו מתחילים לדבר על עסקת הנדל"ן שלנו, שמבחינתי, היא בסך הכול כיסוי לסיבה האמיתית שבגללה אני נמצא כרגע במדינה הזו.
הם מוציאים את המסמכים המיועדים וכך גם אני.
"בילאל, הבנתי מחבר קרוב שאתה רוכש גם את חברת המשאיות שלהם כדי להעביר את האדמה והחצץ " אחמד אוג'חוד, רואה החשבון של אמיל, מציין בפני היושבים, עסקה נוספת שסגרתי לפניי יומיים.
"כן, אין ברירה. השטח שלכם מרוחק מאוד מהעיר וכדי לפנות את המבנים או האדמה, יהיה חכם יותר להיות הבעלים של החברה ולא רק לשכור את שירותיהם. לטווח ארוך זה יוצא יותר זול".
"בילאל אתה ממזר חכם. יש לך חוש לעסקים וכסף שרק ליהודים יש, ימח שמם" הוא מציין ומסתכל ישר לתוך עיניי.
"אמיל, תודה אני חושב, אבל לא נראה לי שאני מוכשר עד כדי כך" אני מביט לתוך עיניו בחזרה.
אמיל חותם על המסמכים וכך גם שני הגברים האחרים.
עכשיו מגיע תורי לחתום, אלא שברגע שאני אוחז בעט כדי לחתום, אמיל תופס את פרק ידי עוצר אותי ומחליט שזה הרגע לחבק אותי. הוא מחבק אותי בחוזקה וחש בדבר הקשיח שנמצא מתחת למקטורן שלי.
הוא מתרחק ממני ומסתכל עליי, מבט קשה וחיוך שאינו נוגע בעיניו. אמיל מסמן בראשו, לשומר הראש שעמד, מסתבר, כל העת ליד המארחת, להתקדם לעברי, אני מבין שהעניינים הולכים להתחמם כאן ולכן במהירות שולף את המזרק שעבר למקום מסתור בשרוול השמאלי שלי בזמן הנסיעה עם מסעוד.
אני מחייך אל אמיל ואומר לו בלחש "אני מאחל לך 72 נשים מדהימות, תמסור ד"ש בשמי" במהירות שיא אני שולף את המזרק ותוקע אותו בצווארו של אמיל בזמן שאני מחבק אותו שוב.
הוא קולט מאוחר מדי ונופל על הרצפה.
מהומת אלוהים מתחילה במקום. שומר הראש יורה לכיווני ואני שולף את האקדח יורה לכיוונו קליע אחד ישר ללב והוא נופל במקום. יריות נוספות נשמעות במקום ואני חומק לכיוון השירותים כפי שמסעוד הנחה אותי.
בדרך לשירותים, אני מבחין במארחת היפהפיה שכובה על הרצפה בתוך שלולית דם, הכדור שפגע במאבטח יצא מן הצד השני ופגע גם בה.
כבר שנים שאני רגיל לראות אנשים מתים, אבל הפעם חשתי צביטה שעיכבה אותי יותר ממה שהייתי צריך להתעכב. ברגע זה כדור תועה או מכוון, איני יודע, כיוון שאיבדתי את הפוקוס לשנייה, עובר ליד ראשי, תזוזה אחת ימינה וזה היה כנראה הסוף שלי.
בריצה מהירה אני מוצא את השירותים של המסעדה זורק את האמפולה לאסלה, מכניס את המזרק לתא השירותים. את האקדח אני מעדיף לשמור אצלי בשלב הזה.
אני מבין שאני חייב לברוח מן המקום אבל לצאת דרך הדלת לא בא בחשבון מכיוון שהקולות נעשים חזקים יותר, למזלי מעל האסלה ישנו חלון קטן שבחישוב מהיר שלי אני מצליח להסתנן דרכו החוצה, ללא בעיה.
קצת אבק מכסה את הבגדים שלי בנפילתי דרך החלון אבל אני מנער אותם ומתחי ללכת ברחוב שמשתרע מאחורי המסעדה.
איזה ניגוד בין המסעדה המפוארת והרחוב המלוכלך והעליבות ששוררים מאחוריה. שוק הומה אדם נמצא מאחור וזו דרך מצוינת להיעלם מאנשים שאינם שוחרי שלומי ולחכות שהטרמפ שלי – מסעוד יבוא לעזרי ולהסעתי לשדה התעופה.
לפתע אני שומע מאחורי צעקות של אנשים , אני מסתובב באיטיות לאחור ואדם אחד שנראה מוכר, אחד משני השותפים האחרים של אמיל, סלים, צועק ומצביע לעברי "אל יהוד".
"רק זה היה חסר לי" אני אומר לעצמי.
האנשים, נשים, גברים וילדים שלא מכירים אותי ורק לפני רגעים אחדים חשו יראת כבוד נוכח החליפה המכובדת, מתחילים לנוע לעברי ומבטי הרצח הנשקפים מעיניהם מלחיצים במיוחד.
אם אי פעם תהיתי ביני ובין עצמי האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו, נראה לי שהתשובה כרגע די ברורה (לא שאי פעם חשבתי שיכולה להיות תשובה אחרת, בטח לא אחרי שנים בתחום שבו אני עוסק).
אחד האנשים מרים מן הרצפה אבן וזורק אותה לעברי. אני זז במיומנות הצידה והיא מחטיאה אותי אבל פוגעת באדם אחר מאחורי. סקירה מהירה של המצב מלמדת אותי שאני כנראה הולך להפוך לבשר טחון, כי האנשים האלה לא הולכים לסגת עכשיו. את כל המצוקות שלהם והשנאה הם ינתבו למקום אחד, אליי. וזה לא משנה מי אני או שהם לא מכירים אותי הם יאבדו כל שיקול דעת וצלם אנוש וימחצו אותי כמו חרק מתואב פשוט כי מישהו צעק להם שאני יהודי.
הם מקיפים אותי מכל הכיוונים ואני מבין שגם אם אשלוף את האקדח, אין לי מספיק כדורים כדי לחסל את כולם, וזה רק יגביר את הסכנה שלי. האופציה היחידה היא להשתמש באומנויות הלחימה שהצטיינתי בהן מאז ומתמיד – כבר בתור ילד קטן…וכמובן ללחוץ על לחצן החילוץ המוצמד לגופי.
עוד אבן נזרקת לעברי והפעם פוגעת לי בצוואר ושורטת אותי. אבנים נוספות פוגעות בגופי ואני לוחץ על הלחצן, אולי מאוחר מדי. שתי שניות אחרי מגיחה מכונית המרצדס מבין הקהל, בלי להתייחס לעובדה שאנשים מקיפים אותי היא דורסת אותם ללא רחמים והם נאלצים לברוח הצידה, הדלת נפתחת ואני בזריזות נכנס פנימה תוך כדי שהמכונית כבר נוסעת.
אבנים ניטחות ברכב, אבל הזכוכית המשוריינת חסינה בפניהן ואנחנו נוסעים במהירות.
אני מחליף את הבגדים שלי ברכב, מגלח את הזקן ומשאיר לעצמי זיפים קלים ושפם, שם כאפייה על ראשי ומכסה את צווארי בצעיף נוסף.
עשר דקות של נסיעה שקטה עוברות ואנחנו עוצרים את המרצדס ברחוב צדדי. הולכים שתי דקות לרחוב סואן יותר ומסעוד פותח באמצעות המפתחות שלו מכונית ישנה יותר, אאודי תכולה ושרוטה מעט.
הוא מסיע אותי אל שדה התעופה, בדרך אנחנו מחליפים מעטפות בינינו וכאשר אנחנו מגיעים לחניון, שנינו יוצאים מן הרכב.
"תודה אח יקר" אני אומר לו.
"תשמור על עצמך, זה מה שחשוב" מסעוד אומר ומחבק אותי.
"אשתדל" אני לוקח את המזוודה ונעלם בין האנשים במעבר לאולם הטיסות היוצאות.