שיטוט ביפן 11

התרמיל מלהיט לי את הגב, חם ומזיע, נראה רע. השוומרים מציעים כסא. במתחם הזה נשמרים לוחות העץ -המצבות של מלכי השושלת האחרונה, 600 שנה, 48 מלכים.
אפשר לבקר רק בסיור מודרך, במרכז הדרך ריצוף ונתיב מוגבה באמצעו, אסור לדרוך, זה משעול הרוחות, כתוב מפורשות בתמרור. לאזכרה הן מגיעות משמים מהשער הדרומי לאורך הנתיב ואל תוך אולם עץ רחב מאוד, שקדמתו מחולקת לכמו חלונות ראווה, 3 כסאות האחד. מושב מערבי הכי חשוב- למלך, לידו המלכה ולצדה הפילגש. תזמורת באדום תצעד ותריע ושולחנות מזון עמוסים יוצבו. הטקס מחר, יום ראשון ראשון במאי.
הבנין לא הספיק לכל המלכים ונבנה אגף משני. הראשי לחשובים או מאריכי ימים. המשני ליתר, כולל, שימו לב, להורים שבנם התמלך והוריו עברו האלהה. בעצם זו לא שושלת גנטית, רק השם עבר בירושה. זה קונפוציאניות מקומית. היפנים שכבשו את קוריאה בשנות השלושים לקחו את המלך וכפו עליו אשה יפנית. הולידו בן יפני שלא נישא, נשאר ביפן והמלוכה נמוגה. ליפנים היום נמאס שבקוריאה זועמים עליהם עד היום (מהעתון) שכפו צעירות קוריאניות לזנות במלה"ע השניה ולא התנצלו כהלכה. מסתבר שלהתנצל זו מילה נרדפת לכסף ובתאריך 28.12.2015 הוסכם על פיצוי של 8 מליון דולר לנפגעות (נותרו בחיים רק כחמישים).
גוררים רגלים לארמון, רעש נורא. מתנהל טקס החלפת משמר. הולכים באים כ50 ליצנים בצבעים מבהיקים ניסים וחניתות ותזמורת צנועה. הצלילים הצנועים שלהם טובעים במהומה. הרעש נישא מבחוץ נובע מהפגנה עם מערכות הגברה אדירות וגברת, שזועקת בלי הרף מעל במה מול קהל מאורגן. נשמע כאילו מפריעים בכוונה. מזכיר לגילה לצלם, לא כל יום זוכים להפגנה. קהל מפגינים בשחור ואזור אדום לראשם עומדים כשפניהם לבמה, ממוסמרים מול מסך גדול, שמחזיר להם את עצמם. שוטרים בירוק צהוב מבריק עומדים בצד. מדינה של צבעים וקולות רועשים. גילה מתלהבת עולה לבמה החשופה מאחור, רק היא והנואמת ומצלמת. אף אחד לא יודע אם אנחנו בעד או נגד. האמת, אם היא לא על המסך לא בטוח שמישהו שם לב.
חוזרים לעיר ליד תגבורות מפגינים ושוטרים. מחר נקרא מה הרעש. לא הולך לפרוץ עימות כי אין באויר איבה. הרבה אוטובוסים משוחים ב-פוליס חונים בצד. המפגינים בוקעים ממנהרות התחתית.
בערב הולכים להצגה נניקה, הומור ב 40 דולר כרטיס. המושבים נוחים, אבל מתענים לטפס כל הדרך ליציע על מדרגות תלולות. הנושא מטבח. נגד פוליטיקאים מושחתים לא בריא ועל הצפון ודאי שלא. דרום קוריאה מרגישה מוזנחת, ארה"ב, האבא הגדול מחזר אחרי יפן, מזלזל בקוריאה ומשדר רפיסות. סין מנפחת שרירים כאילו משתלטת על ים סין, לא פלא, שישראלים נחשבים קולגות מוערכים. גם סמוכים על שולחנו של אבא וגם מעיזים לירוק עליו.
יורדים לרחוב שוק צפוף מדיף ריחות מחליאים של בשר נצרב, נשרף, נצלה ורעש . יושבים על מדרגות ומנשנשים צרבת. כמה לא יפנית הקוריאה הזאת.
בבוקר קוראים- האופוזיציה הפסידה משהו בבחירות מקומיות ועשתה מפגן ארגוני פועלים.
גילה היסטוריונית של מוחשיות, אוהבת את כאן עשו, פה ירו, שם נפל, אלה הרעים, את זה הם עשו. על כן נרשמים לטיול לגבול עם צפון קוריאה, רשעים אמיתיים. מגיעים ברגל למלון איסוף ונאספים עד נקודת איסוף ברחוב. בנקודת איסוף, הרוב מוזרמים דוקא לאתרים אחרים ואנחנו עומדים יתומים ואילמים. אחד בעל בית ובריון לידו ומישהו צנום יורד מואן צמוק. מוחלפות מילים, לא מסוגל לשפוט ופתאום צמוק מתנפל על בריון במהלומות ועוד מאשים. כשנראה שקרובה התלקחות בעל בית נכנס ומפריד, בכוח. בטוח שהוא לא יחטוף. הייתי אומר שלצנום יש קייס, אבל בית משפט נוכחי לא יעזור לו. אוטובוס מגיע, מצטווים לעלות בתנועות יד ונסענו. אח"כ קלטתי שבעל הבית פשוט מתווך עבור מורי דרך.
לפנינו שעה נסיעה. בדרך לצאת מהעיר חולפים על פני שתי ישויות עצמתיות בסיאול. ראשון המתחם הצבאי האמריקאי, מתמשך לאורך בל יאומן, הרבה יותר מעודו של עוד. וכשכבר התיאשת, הדובדבן שבקצה- מוזיאון המלחמה. מהמתחם לא תראה כלום בגלל החומה אבל המוזיאון מושקע בטרוף. כל סאת הקונבנציות נגדשה לכאן, פומפוזיות, מינימליזם ושמאלץ אמריקאים וגרנדיוזיות סוביטית. רק אתמול ביקרנו והיום כבר מייעצים לאחרים שחובה לראות.
לפני שעוזבים את העיר מדריכה מצביעה על שיכונים חדשים ומספרת שיבשו ביצות בקנה מידה נרחב כדי לישב את האזור.” ואת האיכרים פינו?" אני מציע בתור סוציאליסט ניטראלי והמדריכה מסתערת כמוצאת שלל "כן, גם אבא שלי. אני גדלתי שם, גידלנו אורז".
במתחם הקדם ביקורי של ה"חזית" יורדים לתדלוק אישי. קודם כל קונים כרטיס לאוטובוס אל התצפית, אי אפשר להגיע ברכב שלך. זכיין ברבקיו איטי להחריד גורם לנו לדלג על אוטובוס. בכאילו חזית, צפון קוריאה שומרת דיסטנס, ונאלצים להסתכל דרך טלסקופים, די מתסכל. שדות אורז למלוא המרחב ובקצה תחום הראיה עיר השלישית בגודלה, קאיסונג כנראה. המדריכה מצביעה על מבנים תעשייתיים. אלה מפעלים של חברות דרום קוריאניות שמעסיקות צפוניים. לא פלא שהתפתחה לעיר כל כך גדולה. "אז למה יורים"? אני מקשה. "כמו ילד קטן, כשרוצה משהו עושה רעש ומיד נזעקים לשחד: "קח, רק שיהיה שקט”. ככה לא נראה אויב רציני.
לתקן את הרושם מוסעים עכשיו לאתר מנהרה צפונית שנחשף ע"י עריק. חפרו 5 מנהרות לעבר סיאול ועצרו רק כשנחשפה הראשונה. הדרומיים ערכו קדיחות נסיון והזרימו מים. איפה שהמים לא חזרו הרחיבו את הקידוח ונפגשו.
ירידה תלולה של 300 מטר עד למנהרה, חפרו עמוק כדי לעבור מתחת לנהר. הדרך לא ממוזגת, חם, לא נועדתי להיות כורה. בקצה, מיזוג. תופס ספסל ומסתכל על הנקב השחור של מנהרה אוטנטית, שהותקן בה מסלול ההליכה שגוזל שליש מגובהו. לא אשפיל קומתי, ילכו הנמוכים ראשונה. מטפס חזרה ברוב יגיעה, שלטי האזהרה שהתעלמתי מהם בירידה מנומסים מכדי לומר "אמרנו לך”.
"מה ראית"? דורשת גילה כשחוזרת הנשימה. זה לא שאין לי כושר, רק בעיה של אויר. מנהרה שחורה לשם ומנהרה חסומה מפה שלא לחשוף לאן הגיעו, וחור הקידוח שפגע במנהרה מלמעלה.
באוטובוס שוב סופרים אותנו ראש ראש ולא יזוזו בלי מנין מלא. מוסעים לאטראקציה, תחנת רכבת אמיתית, פסים, קרון והכל שרק ממתינה לשלום. אפשר לקנות בקופה כרטיס סימלי בדולר. ”את באמת מאמינה?” שואלת גילה והמדריכה משיבה בפה מלא שכן. כבר נתקלנו בכן כזה בדרום אפריקה כששאלנו לבנים על יכולת השיור שלהם בכלכלה החדשה. כעת אין לנו מרץ להתחיל לחפור גם אצלה. את התשלום לסיור משלישים למדריכה בסיומו. מובאים לעסק תכשיטים נוצץ בעיר ממש כמו מלכודות התיירים של בבנגקוק. הפעם, גילה מרוככת ורוכשת לה טבעת אמתיסט לא יקרה בתמיכת בעלה. אם עדיין מקווה למצוא מעיל ומכנסיים במידתי, גם לה צריך לזרוק משהו, אחרת הנזק עלול להיות גדול מדי. היום וידאנו, אמטיסט פלסטי אמיתי.
זוג נוסעים מוותר על התענוג ופורש והמדריכה נאלצת לרדוף כדי לגבות את שכרה.
יורדים ברחוב הזרים. מחנה אמריקאי אדיר, טבעי שיקיים רחוב שלם של שירותים. אזור היפראקטיבי של מסעדות, ברים, בתי בנות, חנויות סמלי מלחמה והעיקר בגדים. נכנסים מתחת שלט "גדולים וגבוהים" באנגלית כמובן ומבקש מכנסים. מסתכלים עלי בבוז, "אצלנו לגדולים לא לרזים”. ביפן ובקוריאה, כשאתה מחוץ לסטנדרד אתה אסון משפחתי. דוקא בוייטנאם רכשתי בזמנו במידה שלי תוצרת מעולה מסין ועוד בכמה מקומות. שישימו במכס פס בדיקת גובה ומי שמוגזם יצטרך להוכיח שיש לו כל הביגוד, אחרת יחויב להשלים. רעיון מסחרי מבריק שלי.
כמובן שגם בדרך חזרה לטיסה הגענו רכובים על כסאות גלגלים. האכילו אותנו מהמוזרויות שלהם שהחילונו לקוץ בהן, נדחקנו לקופסאות הצרות וניסיתי לרמות את עצמי שעוד דקה יהיה נוח.
בשדה לוד נאנסנו לכסאות וזה היה פישלול על גבי פשלול. נכים קשים נטשו ביאוש במקום שרק אפשר ויצאנו חצי שעה אחרי אחרון הנוסעים. שרק תהיו בריאים.