שיטוט ביפן 09

הישראלים באים. מגיעים בבוקר לשמורת המעליות מפינתנו הצפון מערבית, שרק עובדת הניקיון של קומה 14 זוכרת את קיומה והנה שקית זבל גדושה נשענת על הקיר. צלם בהיכל. אני התקפלתי וממיין לפחיות בחדר אבל יש חיילים אלמונים שעומדים במריים ולנו נהיר מאין באו.
בעצם ברור שקדמו ימי מאבק לפני הצעד ההפגנתי וגם השיירים הרי יסגירו את הפושעים. מעניין מה יילד יום.
בחנויות אני מסתכל מוקסם בזריזות הידנית של העובד היפני. פשוט מנטרלים את הלקוח, נוטלים את הסל שוקלים, אורזים ותפקידך רק לשלם חשבון. אבל אז גילה מחטטת בפינות ארנקה להיפטר ממטבעות וכל הזריזות עלתה בעשן. ביפן מרבים לשלם במזומן אם כי גם האשראי מוכר ככסף. משלמים שטרות וצוברים מהעודף משקל מעיק במטבעות.
היום חזרנו לימים הטובים ההם וקנינו באשראי מצלמה אוטומטית קטנה ניקון, 160 דולר ומני אז סמרטוטפוננו מושלך כמטרד שאין לו דורשים. עשר דקות שהבחור ממלא ניירת לפטור ממס וגילה אני והמדריכה עומדים ממתינים להזמנה לשלם עד שיסתיים מחול הטפסים. על כסאות אין מה לדבר.
גם בתחתית עברנו לכרטיס סוויכה, כרטיס חיוב שהחברות מקדמות. במכשיר שבקיר הופכים כסף לאלקטרונים שממתינים בכרטיס, כלומר מלווים לחברות הנסיעה כסף כמו בתל אביב. זה כרטיס מגע והתנועה במכונות הבדיקה מהירה יותר, כלומר עוברים יותר אנשים. הרצון לסיים עם ההדחסות, ההבנה שגם הרכבות הבאות מפוצצות מעומס ואולי האשליה שיימצא בקרון מצב עמידה נוח יותר מאתמול מסייעים לדחוס אנשים פנימה מהר מקצב מרוצת הבקר לבית המטבחיים. וכשהיד קלה על הכרטיס גם לא מקפידים על כל הוצאה.
השגנו הדרכה מתנדבת.
לא מעט ארגונים מתווכים בין תייר למדריך בלי כסף. לנו עלה בממוצע 30 דולר ליום הוצאות נסיעה ואוכל למדריכה ובטוקיו לפחות היה שווה כל אגורה. לומדים איך להתנייע בטוקיו, מכירים שווקים, מנהגים ואופני התנהלות ומהות כמה מהמצרכים הסתומים בחנויות האכל וגם מכירים את נסיבות המדריכה. התיחסו אלינו כאל סמי מפגרים, שלא ניפגע, שנשב בתחתית, שנעלה במעליות. כנראה לחצנו על אינסטינקט האמהות או אולי מוטלת עליהן אחריות וזה בצרוף הדבקות במשימה, שאצלנו מניבה צלש ואצלם היא דבר מובן מאליו ויוצרת השקפת עולם אופטימית לעומת הפסימיות המוטבעת בחברה שלנו. אנחנו מניחים שמשהו צריך להידפק, הם חיים בעולם שהכל דופק.
כבר בשמונה בבקר מספר ניכר של צעירים ממהרים לרציפים להנות מנסיעה ישובה. המדריכה החינמית מלפני יומיים קבעה לנו פגישה בתחנה רחוקה ועמדנו במשימה, כמובן אחרי התיעצויות קלות עם קרבנות מזדמנים. היא קלילת רגליים משהו ולוקחת את מגבלות התנועה שלנו במלוא הרצינות. השיגה לי תג נכה אדום, שמאפשר להרים אנשים שיפנו לי מקום. מדלגת אותנו מאסקלטור לאלבטור, כי קוי התחתית האחרונים נחצבו עמוק בסלע קצת מעל שערי הגיהינום. הענין הוא שהיום שבת והרבה תשושים כבר משתמשים באמצעים האלו לפנינו, ולגילה אין סובלנות. אם היא סופרת יותר מדי עורפים היא תקריב את שלום ירכה יחידתה שעוד כואבת ותחזור לטיפוס ידרגלי. המדריכה אופטימית יותר ובפשרנות יפנית נשית היא מנחמת שרק 8 זה לא הרבה. שמונה זקנים מיובשים נדחסים פנימה, ממלאים את כלל סדקי האוויר במעלית ומרמזים שנצטרף גם אנו 2 כרסתנים עם מילוי אירופי ומדריכה צנומה שמגיעה מצומצמת במקור ואוכלת חצי כלום. ראינו, אנחנו משלמים על האוכל שלה. המעלית מאשרת את הסכם העודפים ומעט אח"כ ניפלטים החוצה מתוך קופסת הסיגריות 11 יפנים צמוקים, מחייכים אלה לאלה על ההרפתקה ומתפזרים. היתכן שכבר למדנו מהם להתנצל שאתה קיים ותופש מקום.
באים בשערו של שוק הדגים הקמעוני בצוקיגי, לסיטוני מגיעות רק ציפורי שחר, הרצפה חלקלקה ממים שומניים ומשוטטים עליה מוליכי סחורה חשמליים מוזרים, שחובה להישמר מהם כי בשטח השוק יש להם זכות קדימה גם במעבר, אם נפגעת זאת אשמתך. במעברים הצרים גילה מנציחה צורות חיות ומפגירות ביחידות בזוגיות ובאלפים. מיכלי פלסטיק צבע לבן אחיד לכולם. המדריכה מעווה פנים כשפועל מקצץ זנב לדג חי. לפני שמת, שור בזירה רואה אדום, דג רואה לבן. המדריכה שולה ונותנת לטעום תינוקות סרדין מומלחים מקופסת גן ילדים גדול. גילה עייפה ורעבה, גם היא מפונקת. עוזבים את השוק בבריות הגוף לעבר מסעדות הדגים. כלב בקבינה של משאית מנבח בהיסטריה, חושד בכל העוברים סביבו, מוזר, עד עכשיו כלבים שתקו. אם לא יזהר, פקח בריאות יקנוס אותו כי אסור להכניס כלבים לשטח השוק.
סיפור חייהם ומותם של דגים שלא נועדו לגדולות ואולי גם לא נמכרו דומה, כולם סופם להפוך לפתיתים ושבבים. פתיתים נועדו כתוכן למרק מיסו ושבבים שהם איכותיים יותר יזכו לפיזור על סלט. אין מה להגיד, טעים. בדרך נדחף לפינו גליון אצה מיובש שנראה כמו פיויסי ארוג.
המסעדות מאכילות עובדי שוק בשתיים בבוקר, עם שחר עוברות להסעיד תיירים שמחכים בתורים ארוכים ומתישים לאורך היום ומסיימות עם מלחים רעבים לעת ערב. מקדש קטן משרת דיגים שמבקשים הצלחה בדיג ומקדש גדול שפירוש שמו אל-גל מבטיח להבטיח את שלומם. הבחורה (מעל 40) נולדה באזור השוק. גילה שואלת אם זה אזור טוב והבחורה אומרת שדוקא כן. כשעוברים ברחוב מראה מקדש ואומרת כאן הקבר של משפחתי כשאמות ישרפו יאספו אפר ועצמות ויניחו בכד בנחלה שלנו. מנחם לדעת שיש קורת גג מובטחת.
מצד שמאל מבנה גדול אטום והיא מתגאה שיש פה בית חולים לסרטן. המצפון מציק שלא חקרנו לשלומה, יותר מדי מורבידים האזכורים שלה.
אנחנו נאכל בלי תורים. גילה כצוק איתן מסרבת לאשר מסעדות פלצניות מחיר בדרך עד שמגיעים לסושיה אמיתית עממית. יושבים אל שולחן לאורך דופן שמצדה השני טבחים. מעבירה לטבח שלנו הזמנה והאוכל נוחת מלמעלה. עלי ג'ינג'ר מגורד תורמים חיות לנתח צלופח קונגר טעים ועשוי בדיוק והמחיר אפסי, נחוצה רק מחמאה לטבח האישי שמטפל בך מעבר למחיצת הזכוכית מולך. החדוה שמגיב דומה לשמחת מסיונרים של חבד ששמו עליך תפילין. נחמד לנשנש, אבל צהרים אמיתי בשבילנו זה לא פה.
קודם הוליכה אותנו לאולם אימוני סומו. בפנים נותנים מושבי כבוד לחברים (מי שתרם 10 אלפים דולר). בחוץ תיירים מצלמים בעד החלון. מבפנים מצלמים אותנו. זה בית קטן שייך לסומו שפרש ורק 32 חניכים מתגוררים בו.
בצהריים ריקוד גישות באולם, פעם בשנה ב 25 לאפריל מציגות לציבור בחינם. רבע שעה לפני עוד יש כרטיסים. בהתחלה ממה גיישה עבת גוף מעלה בגורל מי זכאי לצלם. גם גילה בזוכים אבל בלי פלאש. אף אחד לא יודע איך מונעים במצלמה שלנו פלאש. ועל כן לא צילמנו, מזלכם, משעמם להפהיק. התנועות חיקוי למציאות בלי סימליות, נשיות קרשית, הזמרת בת 92, לידה צעירה סתומת פרצוף מטרידה סמישן במונוטוניות, ואחרת על תוף. מה שקוראים צלילים בלי מוזיקה, לא עליכם. רק חצי שעה -לזה קוראים סוף טוב.
הלכנו לשוח בגן ציבורי בשכונה שלנו. ליד הדרך אתר בניה גדול פתוח כבר זמן רב זולל חמרים שלא נודע כי באו אל קרבו. כנראה עדיין מחטטים בקרבי האדמה. הופקע חלק מהכביש וששה שוטרי תנועה בקסדות מעומדים בפוזות של אי תנועה בפתחו. תפקידם להסדיר כניסה ויציאה של רכב לאתר. בחניון גדול מוצבים תמיד שניים או שלושה שוטרים בפתח. ברגע מסוים המפקד מכריז במכשיר והם פורשים זרועות עם מוט אור לעצור עוברים-אין שבים כולם הולכים לאן שהוא ומעט ממתינים ללכת. זרימה זה שם המשחק. שוטר תנועה אמיתי במצחיה נדיר ורק ליד מעבר חציה גדול, שורק בתור עדוד לרמזור שלא יתלונן שמתעלמים ממנו. הענין הוא תעסוקה רוויה עודפי כח אדם. בצמתי מכונות העברת כרטיס של מחילות הרכבת תמיד ניצב פקח פוקח עין, ההחלטות שלו מובנות מראש ועל הקירות הוראות כיוון לכל אנלפבית מתחיל. במשרד כלשהו תמיד יימצא זוטר לבזבז זמן על הענין הכי פעוט למרות שלכאורה הכל מבוסס על שרות עצמי. המון עובדים שמוכנים לבזבז הרבה אנרגיה וכן, חוששים למעמדם. הרבה כח אדם זורם למטרופולין, הכפרים מזדקנים ותחזיות קודרות מחשבות מתי יתרוקנו לגמרי. בפארק שעלה לנו 3 דולר לאיש, החצץ מסורק עם בוקר, עובד נקיון מגרש בזרד טבעי עלי כותרת דובדבן שהעיזו להתרבץ על הדרך. שלכת נועדה לטבע וגם זה בתנאי שלא תגזים. בתי שימוש מוכרים ממורטים להפליא אורבים בכל פינה. מתרחק מהמשתנה להעלות ריצרץ והיא מתחילה לרשרש מים מטה. בהיסח הדעת קד לה קידה. אצלנו כידוע אין מוסדות כאלה. פה אפשר לסמוך על השלטים שישארו מכוונים כמו שהושמו במקור כי גם מופרעים מוסדרים. פגשנו מעט מאד ילדים חסרי מנוח, לא מכהים בהם רק באי נוחות עדינה מעבירים אותם הלאה. מי שלא נדבק בשקט הכללי אלה בעיקר צרפתים או אמריקאים.
נדב הסביר לי שהוצאו מעבודה הרבה אנשים בגילי טרום פנסיה. כדי להתפרנס מעסיקים אותם במשרות פחותות וזה סוד ריבוי הידים העובדות.