שיטוט ביפן 08

באוסקה וקיוטו צפצפו לנו צפורים כל פעם כשירוק להולכי רגל. כשעומדת להיכנס רכבת לתחנה משמיעים כמה בתים קלאסיים. אומרים שגם מהשרותים אפשר לסחוט קצת צלילים. אין מוזיקה יפנית לפחות לא בפומבי, רק מערבית. במצודה של קיוטו מסדרון שלם מצפצף כשעוברים בו כדי שנינג'ות שמתעקשים על ראיון עם גרונו של בעל הבית יתקשו להתגנב. אם מוזיקה מועילה כאמצעי מעשי אז בבקשה. לשם הבעה רגשית, מקובל רק דרך העין. רוצה להתבטא בקול לך לבית קריאוקי. מוכרים ומגישי שירותים- לגיטימי ואף רצוי שישוררו בקול עדין ואמיתי ככל האפשר את משפטי הברכה והתודה. רוב הזכרים רואים בכך סוג של השפלה להידרש לפזר את ההיגדים לכל מה שזז. מגישת שרות צעירה וזוטרה מקבלת זאת כחלק מחובתה הטבעית ולעתים נוסכת בה רמת רכות ומתיקות ממשית, אבל לא להשתפך אף רגע מיותר מעבר לתועלתיות.
בתחנת אודקיו בהקונה הסתובבה ברציף הרחב מוכרת שבקדמתה מגש ובקול פעמונים טבעי הציעה במעין זמרה משהו טעים בכמה וריאציות. היא לא מכרה הרבה, אך בניגוד למוכרת הגפרורים, נראתה ונשמעה שמחה בחלקה. העלתה בי מחשבה על שירת הזמיר. הייתי אומר שזו חברה מסורסת ומסרסת.
התודה שלנו למי שעוזר לנו בחיוך וקידה יש בה כנראה ערך רגשי עבורם יותר ממה שהם מפיקים מעמיתיהם לתרבות.
היום בגן הקיסרי המזרחי צעדה לפתע צמודת צעירים, 10 שלשות במדי לבן כולל כובע מצחיה מיושן מהמהפכה הרוסית בצעד סדור והצליל היחיד שנשמע היה נקישות מקל על מקל. זה כפה דממה והקרין אדנות מסתורית יותר מכל תזמור מערבי שיכולת לחשוב עליו.
על הגן הזה תצטרכו לסמוך עלינו שראוי לאחד משבעת גני תבל. לסמוך כי אין תצלומים. אח"כ נכנסנו לחנות ביק וביקשנו שיוסיפו לסמרטוטפון שלנו זכרון. מוכרים הלכו ובאו ובסוף הודו שאין להם מושג איך ומה. הצעיר התפתל ובלבד שלא יגיד זאת במפורש ונשם לרווחה כשעשיתי זאת במקומו. לפני, ביקש קונה מקומי אותו שירות לטלפון פשוט ונצמד למוכר במלתעות תנין וכשהלכנו הוא עדיין היה שם. למשרת מוכר משתמשים בצעירים נעימי הליכות וידע שטחי. כל מה שחורג ולו במקצת ממה שמצוי בחנות אין לו סיכוי. הממוצע בסטנדרטי הוא הרווחי ביותר, בדיוק כמו אצלנו, חייבים להודות, כשסוחרים תפסו את מקום בעלי המקצוע.
מקודם תמהתי אם יש כלבים וחובה להודות שיש ויש, אפילו חנויות ואופנה. רובם מהזן הקטן והשעיר ואם שואלים אותנו גם עברו סילוק מיתרי הקול- לא חורצים לשון. ויש גם דגם אופנתי בגודל שליש, אדמוני משוער ועגלגל עד שקשה להגדיר מה עובי הגוף ומסוגל להתמיד בקצב של בעליו בניגוד לקטנים שלעתים קרובות נישאים על יד. כלב הוא בפירוש פריט אופנה וקראתי שהאדמונים הללו סר חינם לאחרונה. כנראה ירדה מהמסך סדרת טלויזיה. כולם מחונכים ממושמעים, כלומר מעוקרי רצון עצמי ולא יעלה על הדעת שינועו בלא רצועה. מתאים להם כלב רובוטי.
מעבר החציה לתחנת שיג'וקו. שני צבאות יתקלו ויעופו ניצוצות. אלה שחצו ושרדו את המבוך הגדול של שינג'וקו מתעמתים עם העומדים לחדור. השופט בזדונו משתהה וכשמתחיל להתנגן הצפצוף, וירוק מתחייך לו מנגד משתחרר המתח לסדרת מאבקים קצרים לחוצים, אישי מול אישי, נטיה מול סטיה והמכוניות בתסכול שקט אורבות. ומשתם הקרב אויבים החליפו משלטים ושרידים מדדים לחוף מבטחים גילה תצלע בקצב שלה ושיתפוצצו המכוניות.
היום מגלה הצומת פנים אחרות . מחלון אוטובוס טיולים מאורגן רואים שתי חיפושיות שחורות כאילו חפצות במה שיש לשניה. בפתע משולחות המון רגלים, שמתזזות בפראות נתקלות והשחור כאילו מתמזג לרגע ואז נפרדות ומתפוגגות בצד שני ועוד שתי חיפושיות מתחילות לגדול.
לקראת הטיול היינו לחוצים, ישראלים- איך נבטיח מושב טוב לא בשמש ולא על גלגל, מה נאכל, איך מוצאים בית שמוש, כמה סינים יעמדו בתור כי זאת לדעת שסיני טוב הוא סיני מאחוריך ואין סינים טובים. מזל שיפן.
חברת איסוף יעילה קיבצה אותנו למסוף נסיעות של חברת טיולים יעילה. המקומות נקבעו כבר ברגע ההזמנה ולצדנו הושיב הגורל ארבע חובשות מטפחת מוסלמיות. מורה יפנית כבת 30 (50 בפועל) דגה כל רגע ניירות אחרים מערימה עבה ומשדרת מידע, נרגשת בכל רמחיה. אם תאבה ואם תמאן מראש תשמע מפיה מה יקרה באחרית הימים. שיניים בולטות לא מפריעות לדבר יפנית, אנגלית קשה יותר. צריך להתרכז בפיה ומקנן החשש שיעופו משם כל רגע ואני תוהה אם כבר התיחסתי למבטא, אתם יודעים ריש במקום למד.
היה טיול מוצלח מאד ומוקפד באזור ההרים. התלילות וצפיפות הסינוסואידה של הבדלי טופוגרפיה, שונים ממה שמוכר לנו ברוב המקומות שביקרנו כי יפן ארץ לחוצה. בניקו שנשמר בה חורש עתיק מסיבות דת, כמעט כמו אצלנו הוא מרשים יותר מהמקדש. עצים עם אישיות, עבים וגבוהים מפגינים נוכחות. הדובדבנים עברו את השיא ועלי כותרת נופלים הופכים בהרף של רפרוף ממהודר למיותר. בכלל כל מה ששונה מאבן ואין לו קביעות על הרצפה מועמד לסילוק. יש משיכה גדולה לחצץ, אולי כנגד בוץ. משמע, גם אדמה איננה ממש רצויה על הארץ. בצעידה על חצץ חצי מהאנרגיה של הצועד מבוזבז על הדיפתו אחורה ויש לך מקור לעבודה יזומה שגם טרקטורים לא יסבלו אבטלה.
המורת דרך חסרת ביטחון כללית, אבל די בטוחה בתפקידה בזכות ידיעת אנגלית, שעדיין נדירה במקצועה. היא שוחה בתחום הפולחני שזה הערבוביה השינטו בודהיסטית היפנית וקנאית בקפדנותה המינהלית (פרפקציוניזם בלשון אנוש) וממש מרשה לשרירי פניה להתעוות בהבעות תחושה קיצוניות של אמת שקשורות בהנאה מהידע ולא כהליך תקשור אינטרסנטי שטחי. וזה לא שאחרים מזייפים. בטח מורה באוניברסיטה.
היה שם גם מפל חזק של 100 מטר, אבל מרוכז וידידותי לצילום ולכן גם חסר כל אקזוטיקה והשכנות הן מוסלמיות נחמדות ממלזיה שלא סובלות מחסרון כיס. היו הפעם אוסטרלים נורמלים ולא אקדמאים שדופים, ששנאת ישראל היא חלק מאהבת האדם שלהם וברור שקומץ סינים עגלגלים. פוגשים הרבה צאצאי יפנים אמריקאים בביקור שורשים, שמתקשרים ביתר קלות עם תיירים זרים ופיזית נראים תפוחים יחסית וקצת לא שייכים למקומיים.

חזרה בטוקיו, שוב משוטטים בעיר. כשיפני שהקצת משרעפיו מוליך אותך ידנית זה פתיר. טיל של אושר עילאי מטווח עין לעין אחרי 200 מ' הדרכה צמודה מתגמל, כך אתה מקווה את הצורך הכפייתי שלו בוול דן.
יפני שהתביעה גדולה עליו למשל מוכר בחנות רגע לפני שהקיש בקופה יאוץ אתך החוצה, יסתובב חצי אחורה למסמר את הלקוח המצפה, שבשל גנטיקה לקויה לא יפרוש בחמת זעם ים תיכונית ובמחוות יד ידריך אותך שמה.
זו הצרה- התנועה הלא ציונית הזו. המורה ניסתה לכתת לזכרוני אבני דרך בתרבות דרכים בסיסית כמו מיגי_ני (לימין), קוסאטן (צומת), שינגו (רמזור) טסוגי (הבא) ואני אכן מיטיב לזהות כתוב בשניות ולפענח משמיעה בפלאשבק, דקה אחרי שהגעתי.
היד הזו מכילה את כל האינפורמציה שהפרפקציוניזם כופה אותו להנחיל לי במחי תנועה מורכבת אחת ועוד זנבנב של תודעת אכזבתו מקוצר ידו.
זה הנכס שנושא אותנו עד נקודת המשבר הבאה שדורשת לשאול שנית.
התנועה עד כמה שזכור לי הולכת מלמטה למעלה, היד מורמת לחצי גובה ומורה בכף יד פשוטה ואצבעות צמודות. היא אומרת הואל נא אדוני לנוע בקו ישר לאורכי ואם תוכל לשמור את הכיוון שם יימצא מבוקשך. מסורבל בשביל יד אבל נמנע מלהוריד אותה מלמעלה מה שעשוי להתפס כאיום ממי שעצביו ראו יותר מדי סרטי סמוראים.
נראית מרוסנת עד כדי סרוויליות השליטה הזו, לא המילייה שלנו, כי אצלנו הזהרו בבני עצבנים שמהם תצא סטירה.
אינני שואל ביפנית כי כמה שהשאלה תקינה התשובה תגיע תקינה עוד יותר ואני אפילו כופה על גילה לשאול שתטעם יסורי החלטה. מהתשובה מופק ערך מוסף בהודאה המובלעת בקיום המטרה ובאיזה שם היא מוכרת לצבור.
גם לא כל היפנים יודעים הכל. חנות "הכל במאה יין" שזה נכון ל "הכל בעשר דולר" מצויה פה בבנין זה והבחורה שנדמית צרכנית מצויה יוצאת מהפתח בלי לדעת. לא התעקשנו שתחזור ותשאל מוכרת בבנין עבורנו כי אנחנו רחומים ואולי כי היא צעירה מדי בשביל זה וגם החזיקה ספר ביד. (תנאי מוקדם לאדם שקורא)
בערים הקטנות כמו אוסקה (2.6) וקיוטו(1.5) הבשילה קנאתנו במזודות המיני המתגלגלות למיניהן לקבוצת רכישה. מה שיצא אתנו כתיק הפך לצרור נקוב ואפילו גילה שיודעת לפרשן כל שערה מיותרת אצלי, הבחינה שסיכות בטחון שוחקות את קומתנו במלונות הפאר שהסתופפנו.
אבל ככל שחקרנו לא גילינו חנות מזודות כמו גם לא ביגוד וצימחנו תובנות כמו עוורים שמיששו פיל. בנגויה גילה מבחינה בצלם מזוודה על המחשה של חנות אלקטרוניקה. לראשונה התודענו לפריסת הגובה של עסקים ביפן. מישראל הבאנו אתנו אמונה, שמעלית זה מבוא להיטק, הנהלה, רופא שיניים, שומר סף עם תסביך עליונות ואל תבזבז לנו אנרגיה על הרצונות הקטנים שלך. ביפן מוקעת אל הקיר רשימה בעלת שעור קומה ואתה לך בחר, אלבטה או אסקלאטה. עשינו עליה וגאיוני סמארטים טרודים סבסבו אותנו לפינה הנכונה. ראשונה שאלתי בהיסוס "נימוטסו_ווה_דוקו_דס_קה (איפה יש הא?) שזה שיא התקינות ואינני סתם מוזר שמחפש נימוטסו בקומת אלקטרוניקה. נימוטסו זה ממזודה עד מטענה וגם קרון מטען.
הגיעונו וגם היה שם ספסל, שיא הלא יאומן בטריטוריה יפנית מסחרית (אין אחרת). גילה רובצת ואני נובר בשוליים ההגיוניים ומביא לה מזודות ב 80, 60 ואפילו 40 דולר. זהו, רק לתת דחיפה ראשונה ומי שמבין הרי יודעת לעשות את זה הכי טוב. קנינו תוצרת דויטסו (גרמניה) וגם זכינו בניכוי מס.