שיטוט ביפן 05

ירדנו עם המון אחרים בעיר בשם הימג'י שנשמר בה מבצר פיאודלי. ההמון נסע באוטובוסים, אנחנו במונית 5 דולר. הצטרפנו להמון שהצטבר כבר מקודם. מכונות הקופה דופקות 9 דולר לכבשה וגשם מטפטף ללא הפסק, התחיל אתמול נמשך היום ואולי יגמר מחר. עומדים.

בפארק נארה יש איילים קדושים שתובעים מזון מאנשים ומטילים גללים קדושים. מאוד תכליתיים, ליטופים לא בשבילם.

עוד על הולכי על כמעט ארבע. אתה רואה נשים בעיקר, צמוקות קטנות מכופפות בצורת ריש, מנסות לטפס לאוטובוס שעוד הנמיך את עצמו. להתפעל או לבכות. היום ראינו חתול ראשון, קצוץ זנב בהירושימה, גם שני כלבים מוציאים בחורה. בנארה גבר הוליך דאקל בעגלת ילדים. הגב הכפוף מעיד שעבורו זה בעצם תירוץ להשען. בערי השדה לא ראיתי מתקן תמיכה מתנייד כמו אצלנו לסובלים מבעית גב, בטוקיו נראו אחדים ונדמה שזה פונקציה של מי משתמשים ברחובות. התחתית ורחובות מסביבה מוקדשים לאנשים נחפזים.

אוסקה וקיוטו הן ערי תיירות דחוסות. אתה יוצא ומגלה יפן רגועה, דלילה על מי מנוחות. אפילו הירושימה שהגענו היום, המון הנוסעים מתפוגג והאוירה נרגעת. ואיזו עיר, מרווחת, בניה גבוהה חדישה לא מוגזמת, רחובות רחבים, תנועה אנושית על קרקעית, חיים. מזמן חשבתי שבשביל להתקדם צריך להרוס ולהתחיל מחדש, אבל לא חשבתי שיקחו ברצינות.
הכרטיס השבועי של חברת רכבות ג'יי אר מדהים. במקום שאחרים מאביסים כרטיס למכונה אתה ניגש לפקיד בשוליים ועובר כמו שלשול במעיים. סע כאוות נפשך, חוץ מהשינקאנסן כמובן.
אז היינו בכניסה למבצר הימג'י, עומדים בתור, מטריה על שכם זזים בקצב של חלזון עייף ומטפסים בנתיב תלול שנועד להגן מפולשים. 3 ימים נזלו השמיים בלי הפוגה, אותו קצב מתון שנתן השראה לעינוי הסיני ההוא. בכל שלב נדרשת להציג אישור כניסה שלא תנסה חלילה להתברג שוב לתור. מה עושים בפנים? מסתכלים החוצה, המבנה ריק, כלום. אחרי חצי שעת זחילה במעלה שנועד להגביר כאבי גב אצל תוקפים תכניס מטריה לשקית, תחלוץ נעליים לשקית תקח אתך ותסתכל במה שאין. חוזרים לגשם למטה ומצלמים מבחוץ שזה המראה השווה. קומה ראשונה וחומה נבנו אבנים תואמות בסגנון האינקה, וכמוהם בזוית. כנראה בגלל רעידות אדמה. כאן זה עבר שיקום אבל לא השקיעו בהתאמת האבנים כמו פעם. הדור הולך ופוחת.
ראינו הרבה פריחת דובדבן ובחלק מהמקומות היא היתה עדיין בשיאה. מזג האויר פה התקנא בסופות אצלנו והגשם הזה כנראה מאד לא אופיייני לתקופה. פרחים שטופים מאבדים יציבות נראים רע ומאבדים עלי כותרת. אפקט הלבן הצחור מתלכלך.
אנחנו מצויידים מצויין ולא סובלים ממזג האויר, למעט יום אחד של 4 או 5 מעלות שהיה ממש ממש קר, ולא לקחתי הכפפות והכובע החם. אבל הצננת בינתיים פוסחת עלינו.

אנחנו מתאכסנים במלונות גרנוויה, שצמודים לתחנות ג'יי אר. כשאתה נסחף עם היוצאים מהרכבת לתוך התחנה ומוצא עצמך באמצע אולם רחב ו 4 כיווני מסדרון לפחות וצריך להחליט לאן לפנות, זה הפתרון הקל ביותר. באיזושהי פינה מתחבא מעבר מקורה שמוליך הישר לקבלה של המלון. צריך רק להביע באוזני עובד אלילים כלשהו במדים את השם המפורש בפרצוף שואל בלי אף סיבוכי תחביר והסוד נחשף. היום אחרי שהתנסינו בפיצוח התחנות המסובכות ביותר למדנו לאן להפנות עיניים ואיזה מידע רלוונטי לחפש ואם מתקשים או מתעצלים, גם ממי לקבל אותו. אבל את התורה הזו רכשנו בזיעת עצבינו כשעוד לא האמנו שמה שהובטח אכן קיים.
הפריט החדשני ביותר במלון הוא כמובן האסלה.
בלחיצה אתה מפעיל ממטרה לשטוף לך את התחתית והלחץ ניתן לויסות. מעולה. בידה לא ניסיתי. כפתור כתום משמש מפסק. הנייר טואלט לא מועיל אפילו ככיסוי תחת, מתמוסס בידיים, אולי כדי לא לסתום את הצנרת. במלון 4 כוכבים אפשר לחמם מושב וגם את מי המתז (בצברית- מתזטיז). כשאתה מתישב האסלה מתחילה להשמיע צליל פכפוך קולני שמיועד לסתימת פיות, שלא ישמעו. העבר משקל לירך שמאל, המתן, העבר לימין המתן והפכפוך נגמר.
ועל הניירת כאמור אין מה לסמוך.
נחזור לסיפורי רכבת. את הפס של חברת ג'יי אר פרטנו למקומות שמורים בנסיעות ארוכות. הזכרתי שהפס עצמו הוא גם כרטיס כניסה חופשי לרכבות הפושטיות, אתה מציג אותו ועוקף במשך שבוע כל מכשיר קורא כרטיסים לכל כיוון כרצונך ומתחיל לחוש קצת כמו סופרמן.
במדור השינקנסן בתחנה יש חדר המתנה עם כסאות, פריבילגיה נדירה לעם שאמור לעמוד כל חייו. זה מזמין אותך להמתין לרגע האחרון, כך שעל הרציף נוכחים לרוב רק נוסעי הרכבת הבאה. ביפן, אסקלטורים לא מפסיקים בככה סתם לעבוד והרכבת נכנסת ויוצאת על הדקה. על כרחך אתה הופך לפרפקציוניסט. נגויה היתה התחנה היחידה שלא מצאנו מידית מנוח לכף רגלנו באולם, גם לא בהול שלידה שהונחו בו מושבים באורח מאוד לא ממסדי, כמעט ספונטני. אני מסיק מזה שהתחבורה בה התפתחה בצעדי ענק או שהחברה נדחקה למיטת סדום שמקשה עליה לעכל את השינוי. נדמיין שיש כאן מאבק איתנים בין שני הזכיינים המקומיים קינטטצו ששולטים בצידה הדרומי של התחנה ומאיטטצו שפרוסים על כל תחתיותיה לבין ג'י אר שממוקמים למעלה ובצדה הצפוני וגם לך תדע מי הטיטן ששולט ברזרבות הקרקע שבחוץ.
הנוף כפי שמשתקף מחלון הרכבת.
במרכז העיר בנינים גבוהים וחדישים ובתחום התחנות תסבוכת מחילות שצריך להיוולד לתוכה כדי להתמצא. ככל שיוצאים מהמרכז עוברים לשחות בנוף עירוני נמוך וצפוף, שרובו בתים אישיים קטנים בני קומה או שתיים, שיוצרים רעש נוראי לעיניים. כל בית עושה דוקא לשכניו בצורה ובכיוון והביחד משדר אי סדר בלתי נינוח. זה לא יתכן שאין 2 בתים דומים בצמידות ולא מקבץ בתים שירשום צורה קו או מתאר משותף עם מובן מתקבל על המוח בלי שעומדת תיאוריה מאחורי זה.
אפילו בשדה אבנים אקראי יהיו כמה צירופים שיגרו את הדמיון. כאן כנראה גורמת איזו פוביה ליצירת שוני מאולץ. פה ושם יש שיכוני ענק יפים אבל תמיד חייב להיות שוני מהותי אם יש יותר מבנין אחד. בגן חורש יפני שבו מוצג אותו עץ במקבץ מקפידים להכניס גיוון שידגיש דווקא את השוני. אנחנו לעומתם רואים מובן דווקא בהדגשת המונוטוניות החוזרת של פריטים אינדיבידואלים מטבעם.
בגן אבנים מסורק נטועים סלעים שונים חסרי ייחוד מפוזרים במרווחים לא קבועים, זה לא מדמה טבע ולא לא מדמה. יותר כמו מבחן רורשך, שרק מי שעיוור למציאות לגמרי ישרוד אותו. הגן נוטף סמליות תיאורטית הדוקה שחינניות איננה מרכיב מוכר. מזכיר שבתחנות יש שורה צהובה של אריחים עם בליטות שיוצרות קוים. יום אחד ראינו עיוורת שבעזרת המקל מנווטת לאורך הקו. אח"כ גילינו קו גבשושיות כזה גם לאורך מדרכות. מאוחר יותר התפלאנו לשפשף נעליים בקו מגובשש כזה גם בשדרות רוטשילד, ובשולי מדרכות אחרות. הוא אמנם לא צהוב בוהק כי משתמש רציני מוותר מראש על זכות הראיה. הכרנו את תל אביב דרך יפן.
ציור יפני מצייר וריאציות לא שיטתיות. פריחת הדובדבן גם היא מדגישה עצים ולא יער.
ממה שראינו עד כה, באזור מסחרי יש ריבוי מכריע של עסקי אוכל ורק מעט עסקי לבוש. יש מקומות שהמונח סופרמרקט לא ממש מוכר. מבנה שלם רק למזון שרובו לא עשוי איננו שמיש כאן. במה שאנו מכירים כסופר שלרוב הוא קומת תת קרקע של בניין רב קומות ושימושים יש המון של קונים באזור האוכל המוכן והארוז ורק מיעוטם בדוכני פרי וירק. אתמול קנינו במעדניה 2 חטאים לרפי, דונאט וסופגניה מתוך שלשה, שעמדה לה יחדיו זה לצד זה . הדונאט דונאט כהלכה אבל הפה הופתע, שמקרב הסופגניה השתפך ללשון מאפה תפוח אדמה מתובלן תבשילי לגמרי.
בשבילנו כל מוצר ארוז הוא חתול בשק. מתבוננים בחשדנות אפילו באריזות שקופות, שכביכול מראות גוויות של צמח או פרי לא מעובד. לא מאמינים. היפני מצפה שאריזה תכיל מזון מעושה מתוגבר כלשהו, רווי חלבונים קרוב לודאי, ומתובלן לרוויה. טבעי שצמח בארגזי הסופר.
ככלל, אצל היפנים אין שימוש במילות מפתח אוביקטיביות, למשל אשתי ואשתך כל אחת מילה משורש שונה לגמרי. אחי הגדול ממני זו מילה שונה מאשר אחי הקטן ממני. תזכרו שאין הטיות גוף. זה קצת דומה לשמות השונים של צאצאי בעלי חי אצלנו.
השינקאנסן הקיא אותנו לרציף בתחנה . בקרון, המעבר צר, הדלת צרה ומוכנסת שלא תפריע לדהור ואתה כולך לחץ להספיק לצאת לפני השריקה, מצפים ממך.

אחה"צ
פאביליון הזהב בקיוטו. אוטובוס, תופשים מקום, הרבה מאוד נוסעים. הרבה זמן.
נכנסים לגן אגדים אגדים. מעין מעי עיוור לצד שמאל נותן מבט למבנה קל מבהיק בזהוב בן 3 קומות בתוך אגם. סדרן עריץ מגרש אגד מבקרים קודם ואפשר להתרשם ולצלם מרחוק. בבוא שעתנו מגורשים גם אנו למשעול הראשי ומתקרבים למבנה, חלק מבריק, אין מה להגיד חוץ מיפה. מקיפים, כן וגם החורשה יפה. נשרף ב 1950 לא היה מבוטח- כפירה בקודש לבטח מקדש. מתאר לעצמי שהזיל דמעות זהב. נבנה מחדש ב 1955 בציפוי יותר עבה, 0.5 מיקרון לעומת 0.1. ההוצאה כיסתה את עצמה למרות שהערך ירד. היום היה עדיף לצפות בדולרים.
השוגון ציווה להפוך את ביתו למקדש אחרי מותו. הגיוני שהבן הוא שהשקיע בציפוי זהב. אח"כ החליט הנכד לעשות לעצמו ביתן דומה עם ציפוי כסף. אז מסיבה כלשהי מאס בשלטון פרש ונעשה נזיר והציפוי מעולם לא נעשה. לנוכח חולשתו החל מאבק בין גבירים בכל רחבי יפן ובמהלכו קיוטו הפכה איי חורבות. 10 שנים של מלחמה ומאה של מאבקים המיטו חורבן על מעמד בעלי האחוזות וסמוראים מה שהקל על איחוד יפן מאוחר יותר. הבנין הוקם בנקודת זמן קריטית בהסטוריה. היה מצופה בלכה והשתקפות האגם נתנה דמיון לכסף. לפניו פרוש גן יפני מתוכנן כולל תסרוקות חצץ ותל חצץ לסמל את הר פוג'י. גם מקדש זה נקרא לכבוד קאנון. מורת הדרך שמלווה אותנו הבוקר צעירה וזריזה מדי. גילה נשארה לנוח בעוד אני והיא מסתובבים בגן המקדש, פנימה אין כניסה. המצלמה בידה ויש לה הוראות לצלם על פי בחירתה. אם נמצא אי פעם את התמונות יהיה מעניין מה חשוב בעיניה.
אנו בהירושימה כבר יומיים. מחר עורכים ביקור בבית החרושת למכוניות מזדה ואחר כך נוסעים לטקיימה דרך שנת לילה בנגויה. הירושימה מאד יפה. בנינים חדישים והכל נוצץ לעומת למשל קיוטו שהיא עיר ממש מכוערת, ומה שיפה בה זה המקדשים והגנים. הביקור בהירושימה ריגש במיוחד , הפארק והמוזיאון.
אמנם יוצא לנו לשוחח עם מקומיים. בשפת הידיים ובתוספת כמה מלים של רפי ביפנית. אף אחד פה לא יודע אנגלית. אין עם מי לשוחח. הייתי אומרת שזה אפילו מעצבן שבמלונות מפוארים ששהינו (רק שניים בינתיים) הפקידים לא יודעים שתי מלים באנגלית. על ייעוץ אין מה לדבר. אבל בכל מקום בו תגשי ותשאלי מישהו דבר מה, הוא מיד עוזב את כל מה שהוא עוסק בו ולא רק מסביר בידיים איך להגיע אלא יוצא אתך לרחוב ולפעמים ממש הולך אתך. זה מרגש.