שיטוט ביפן 03

חמש אחה"צ וגילה לא תסגור את היום. מטפסים שוב לאוטובוס ונוסעים לפארק, שתחוב עמוק יותר בשכונת גיון. מאוטובוס צפוף לא פשוט לרדת. צריך לפלס דרך בצואר הבקבוק המארך שלפני הנהג, לשלם למכונה, לשמוע אל מלמולי תודתו ולרדת. יפנים עדינים ושבירים מעוטי כישורי חתירה, מתרכזים שם לקראת עוד 2-3 תחנות וצריך להשתחל בלי למעוך או לפצפץ אף אחד.
מטפסים במדרגות בין רחבות עמוסות דוכני אכל ומשטחי ישיבה, שבגלל הגשם המנטף משדרים עגמומיות ואכזבה. לזה קוראים מארויאמה פארק. עוברים שער טקסי הכי משהו ואנחנו בשטח מקדש שינטו. לזה קוראים מקדש יסאקה שהוקם ב 656 והוכלל בחסות הקיסר. הקיסר מורקאמי הנהיג ששליחים מלכותיים ידווחו באורח סדיר לקאמי (אלים) הפטרונים של יפן ב 16 מקדשים על כל מאורע חשוב וגם מקדש זה נכלל. לא רעיון מופרך מנקודת ראות ארכיברית.
לתייר המצוי נראה, שמקדש מספק שני שירותי עשה זאת בעצמך. נחש את עתידך, טול, סליחה, שלם תחילה בקופה האוטומטית (ארגז מכוסה פסי עץ מרווחים). טול קופסה עגולה, שקשק והפוך. החוצה בולט כפיס ממוספר. שלוף מגירה שזה מספרה מארון הנבואות והדף העליון יצא בגורלך. מצא חן בעיניך כדאי לך. לא מצא, קשור את הדף על סבכת ביש המזל והתחפף, הרבה פתקיות כבר נקשרו שם והבישמזל יתקשה לאתר אותך. ישראלי יכול לחשוב על קיצורי דרך אחדים ולהמשיך להאמין במזלו המהונדס. ואז זו אמונה תפלה אמיתית.
שרות אחר, פניה לאלוהות לקבל חסד. קאמי יש מכל הסוגים ובשלל התמחויות ולכולם מיוחסת התנהגות דו קוטבית. לפיכך רצוי להקפיד על ביצוע פרוצדורלי תקין, שיוציא ממנו את הצד הטוב. ראשית להיטהר, ליד כל מקדש מוצב מיכל מים וכוסיות מתכת בקצה מוט ארוך, שטוף ידיים ופה ושטוף איברים פנימיים דרך הפה. התרכז, תחשוב שהגעת לתמרור עצור ושוטר אורב. קוד קידה פעמיים, אין מה למהר, שתי מחיאות כף, שוב קידה שבמהלכה מתניפים לקאמי דברי שבח. איך? אומרים למשל גדול וקדוש אתה. עכשיו התכלית. מוסרים שם דרגה וכתובת ומנסחים בקשה. סוגרים שוב עם שתי קידות, שתי מחיאות וקידה מסיימת. עכשיו שקיימת את נדריך כהלכה, הקאמי מחויב מטבעו להפעיל את החסות שנטל על עצמו ונקווה שעל הצד הטוב. בחוץ משתלשלים חבלי פעמונים אות שאנו על ספו של הונדן האולם שבו מוכל הקאמי. הוא סגור תמיד וגם כהנים ממעטים להכנס. זרים בודקים את האפקט ומפריעים את מנוחת השוכנים.
קאמי יש מליוןתלפים ובלשונם שמונה מליון. שמונה במזרח, מובנו נמצא בכל חור.

גילה דשה בעקביה צרור של שמות ופושימי אינארי עולה בגורל. פוסחים על התורים הנצחיים של האוטובוסים ויורדים לתחתית. כמו אצל רופא שיניים טוב, סובלים, אבל קצר. בחוץ, הנתיב הרגלי עולה לאורך תעלה ועמוס המון לאומי ובינלאומי.

יש הרבה מאוד אנשים בתנועה בדרך ובאתרים וצריך להתאים לקצב, ללכת בצעדים קטנים, ולא להידחף. הולכים הרבה מאד כי התחבורה מנועה מלהתקרב מדי ובכל אתר משלמים כניסה. בסוף שבוע באתרים יש פוזה שבנות וגם נשים הולכות בקימונו עם קבקבי עץ. יפה ונשי (מעלים חסרונות) אבל השמלה נמשכת עד העקב ומתכנסת בתחתיתה והמסכנות טופפות והולכות לאט בצעדים מהירים.
בחורות בתהליך נישואים מגיעות עם כל השבט לצילום כמו אצלנו באתרים, בעיקר גנים מפורסמים ומקדשים כשהן לבושות כגיישה והבחור בגלימה.
גילה מסגירה את העובדה, שלא אחד בלבד אלא צרור מקדשים נטוע במעלה ההר והשאלה עד אנה. ניתן למרחק לעשות את שלו ונקווה לטוב. עולים בתוך מסדרון כולו שערי עץ צרים צמודים מתפתל כדי שיכיל את כולם, צבע זהה לכולם אדמדם בוהק באור השמש ועל כל אחד כיתובית של שם חברה. אינארי הוא אל האורז והשועל שליחו. בעיקרו הוא אחראי על יבול האורז פירוש המילה הוא גם טופו צלוי ומעניין שהשועל אמור לאהוב דוקא טופו צלוי. מסתבר שהדרך מאורז לעסקים קצרה ועל כן הקאמי הזה היה ואולי גם הווה הקאמי של סוחרים ויצרנים וכל השערים האדמדמים נתרמו ע"י עסקים. טובים בשביל הרושם אבל לא לחסות מהגשם. בסוף הדרך פסל של שועל אוחז בפיו מפתח. מסתובבים סביב המקדש על משטחי קרשים וצופים בזרם מים הנוהר למטה. מסרבים לתרום דמי כניסה כדי לחזות בראי שממלא את מקום האלוהות.
גילה שואלת אם נעלה עוד למעלה, המדרגות נראות רצחניות והזוויות מאיימות. אני מגלה נכונות נדירה כי ברור שהשאלה על דרך השלילה ולמה ששוב אצא הסרבן. נגיד כן ונצפה לטוב. המשחק מכור כי גילה ברוחב לב מציעה, שאני אמשיך לבד לטעום את חווית הטיפוס. תמיד נופל במלכודת הדבש הזו. הייתי צריך לענות ישירות לא, גם כך האשמה תיפול עלי. מעניין בפני מי היא זקוקה להתגונן.
אחד מכל שלושה מקדשי שינטו ביפן מוקדש לאינארי. יש לו שני דימויים צורניים- האחד של איש זקן רובץ על ערימת אורז ולצידו שני שועלים והשני של אשת שועל יפיפיה. ברוב המקדשים מצוי יהלום של ממש בפיו של השועל או תחת כפו כסמל לשפע. בין העסקים בפיקוחו גם בתי זונות. רגולציה צפופה אצלם.
ירדנו עד לכביש ובחנויות משני הצדדים חגיגת מכירות של ממתקים ייעודיים. רשמתי לעצמי שני שמות ושכחתי לבדוק.
עכשיו אנו בדרכנו לגיון, יורדים ברגל ממארויאמה פארק במשעול מדרגות לשכונת אמנים. נכנסים לחדר של ציירת, שמציעה להנציח את דיוקנותינו. גילה נדלקת וכמובן מציעה אותי, מתישב. התוצאה מקצינה יפה מאוד מאפינים שלי, אבל מבהילה את גילה, שמסרבת להתישב. יתר האמנים מתמחים בעיקר ביין ריבות ומזון ועל כן נוטשים את המקום.
חוזרים לתחנת הרכבת ויורדים שתי קומות מטה. כאן מרוכזים עסקי האוכל. סוקרים רמות שונות של מסעדות על פי טיב הממתינים וצורת הישיבה. בוחרים מקום סולידי והמחיר יהיה בהתאם.
במרכז גדול בצהריים יש סיכוי שתמתין בתור ולכך הושמו כסאות בחוץ. גילה לא מכירה בתורים וחותכת פנימה. אני והאחרים בוהים לראות איך ייפול דבר. בעדינות מרשימה מלצר מחזיר אותה החוצה לקצה התור. ארץ מוזרה לא צועקים ולא רבים, אולי רק כלפי חוץ אבל זה מה שגלוי לנו. חיים בהמון זה משהו שבישראל עוד לא התחנכנו ונראה שאין סיכוי.

אוטובוס, את בעית התורים פתרנו בשפשוף עקבים אל התחנה הלפני סופית, מיועדת לנשים בהריון ותשושים. תחנה סופית היא גם התחלתית. באחוריתו של האוטובוס מימין לדלת הצד מתוחות כ 6 שורות מושבים זוגיים פטורים מהגבלות. אם הנעליים שלך גדולות ממידת 44 תסורס לישיבה נוסח צ'רלי צ'אפלין כשברכיך מתחכחות בגב המושב לפניך.

כשיפני סקרן הוא שואל אם אתה אוהב את יפן וכשהוא מחפש תשובה יצירתית אז גם מה אתה אוהב לאכול. היו שסיפרו שהאוכל לא משהו, לנו האוכל קביל. מהדגמים בחלון או התמונות בתפריט אתה מבין אם תקבל בקערת מרק עמוקה או בצלחת יבשה שטוחה. אם מרק אז תועסק בשליית איטריות ודיג הבשר שהזמנת מבפנים. לרוב נכללת גם קערת אורז יפני דביק. אמור פווקו ותקבל מזלג. מה שאתה מקבל זה דבר אמיתי, האיכות מוקפדת. בדרך, מישהו מכר פירות יבשים, משהו נדיר. ראשית הבדיל בין מסוכר לטבעי ושנית העיבוד משאיר תחושת עומק, לא ייבוש תעשייתי למוות כמו אצלנו והטעם בהתאם. כרגע, לדעתנו המזון זול מעט מאשר אצלנו, יותר מגוון ובודאי יותר אמיתי. אתה שואל כמה מתוק יש באוכל והם באמת מבררים ומיעצים.