שיטוט ביפן 02

מיום אחד של נסיעות אני כבר רוקם לעצמי תמונה כללית על הכלכלה. נדמה שהכל תפור ואין שום סיכוי לאימפולסיביות, או למשהו שלא מתחבר עם הכוחות השליטים. מי שליט? רשת אמצעי התחבורה למשל שולטת במרכז העיר, התחנה מהווה ציר כלכלי של מבנים גבוהים ומנהרות מסועפות והמוני חנויות. במוניות לא יתכן למצוא חפר או מישהו שיהין לשבור את השוק, כן, ניסינו. מרגישים באויר מין חשש מתגובת הסביבה, אף אחד לא מעיז לחרוג מגבול הנאותות, אפילו שיכורים שאין הרבה כאלה. כל זה רושם מיום אחד בעיר.

יש קוד התנהגות די נוקשה שלפעמים אני מדמה למצוא קו שווה עם ערבים, אבל כמובן בלי הפרנויות. בסביבת שליטה מרכזית חזקה אנשים יכולים לבטוח באחרים ואם יש מחירים גבוהים הם חלים על כולם. אז מגוון או מעניין זה לא. ניתן להם עוד כמה ימים.
בשעת אחר צהריים שוב חוצים את התחנה ויוצאים תחת שמים מטפטפים. המטרה, להגיע לצמד גורדים שחוברו להם יחדיו חדשנית בקודקודם ועליו גן מרהיב. כתושב ירושלים לשעבר, אני מעיד עלי את אולמרט ושות שמגדלי הולילנד התחברו כך כבר לפני עשור. המפה מרמזת למעבר תת קרקעי מתחת לכביש הרחב. מתאמנים בלשאול חנויות ואף אחד לא מנפנף אותנו, אדרבה, נוטשים קופה ויוצאים עם יד מכוונת. האנגלית היא שכושלת בהסבר. אילו בוקר ואילו רגלה של גילה ועצלנותי שלי לא עכבו ודאי היינו מגיעים. נתנחם בלקח מימים עתידיים, שמה שצומח בקודקודים כאלה הוא בעיקר מסעדות וברים של יוקרה. מתאכזבים מראש ומפצים ברכישת ירקות אקזוטיים כמו עגבניות, פלפל, מלפפון בצל וצנוניות בחנות בוטיק לפריקים של בריאות בשולי התחנה. מעצבים תחזיות קודרות לעתידנו הכלכלי נוכח המחירים.

כל רובע שנודף ממנו ריח חטא או פריקת עול מושך את גילה בכבלי קסם. בערב מצטרפים לעדרי הנעורים שמשוטטים ברחובות סביב איזו תעלה. כדי להגיע צללנו לתחתית ודבררנו את הקיר: "מפה מפה שעל הקיר, איפה רחוב דוטונבורי שבשכונת נמבה" והיא ענתה “250 ין בקו ורוד רציף 2”. יצאנו לאויר הערב, שואלים ואיש לא יכול לענות, היכן שוכן הרחוב. הם שורצים בכל אזור הנהר, ושם הרחוב אינו מושא לזיהוי. פה ושם תלבושות מוזרות, המון מסעדות וברים פזורים סביב ויש ציד טוב לכולם. באחדים, קהילת צעירים נכבדה ממתינה בתור, לרוב כל מין למינהו, ביחד באותו תור אבל לחוד. אתה מציץ למצליחים פנימה ואוכלים ושותים ומצעקים כמו בכל היתר, אבל אותם חנן מישהו. הפוזה העקרית של רובם- מחכים, הולכים הרבה להגיע, מחכים הרבה בתור מחכים בפנים שיקרה משהו ומחכים לתחתית חזרה. אנחנו זרים ומבוגרים מרחפים סביב, אין תור לשכמותנו. מהקירות מדגמנות דמויות אלקטרוניות בענק. גם הלכנו הרבה גם חזרנו הרבה, חוץ משתיית יתר וזלילת שטויות, חטאים לא פגשנו.

את אוסאקה עזבנו ברכבת מקומית. קנינו כרטיסים מהקיר. בני תמותה רגילים, שזקוקים לכרטיס מיידי ברכבת וזה כולל תחתית מחויבים בשני תרגילי התעמלות בסיסיים. מכופפים צואר אחורה, כדי ללמוד מהקיר מה התעריף ליעד ואם זו תחתית מה שם הקו. מול המכונה עוברים לכפיפה קדימה לוחצים על אנגלית, לוחצים מספר אנשים ועל המחיר ליחיד ומאביסים כסף. מטיל מורא בהתחלה, אבל הופך לשגרה.
אתה מתקרב, עוקף את הראשים הזקופים, אומד את מצב המורכנים ויכול להעריך היכן תמתין פחות. רכבת בינישובית מקומית תמיד יש ורצוי להכנס בין הראשונים כי עמידה מצב צבירה לגיטימי. כל המושבים זוגיים ויש שניתן לסובבם למצב מטוסי, עוד לא גיליתי איך.

כזכור, אנחנו מנהלים את חיינו ביפן, העירונית. היינו באוסקה יום והבוקר הבא כבר בקיוטו. את המרחק חצינו בנסיעה חצי שעה ברכבת עמוסה, שאמנם מתפקעת מרוב עומדים, אבל בניגוד להודו, אניצים פרועים לא מבצבצים משום סדק. הכל תפור ומהודק. עמוד עמדנו, אבל הטיול עוד צעיר.
עקרונית, יש בקיוטו מגדל מול הרכבת ובין קומותיו שוכן המלון, רק לחצות את הכביש. העיקר איך לצאת החוצה מהתחנה כמו שאמר ההוא שהתעורר בארון מתים. נסחבים אחרי רבים להטות מסגירים את הכרטיס למכונה ומשתחררים לפתח.
לפני הרכבת תחנת אוטובוסים ותורים מפחידים באורכם ובדרך למלון מהרהרים אנושות איך נמנע מעונשם. נפלנו על ימי סופשבוע, כך אנחנו מהגגים, אולי נבחר טקסי, אחרת נעביר בתורים מחצית מהיום. נראה מייאש.
כניסה לחדר רק משעה שתיים ובאולם קבלה מתערם מצבור מזודות כמו גל גיאות. גילה כולה תכליתיות לוחצת פה ושם ומתנחלים לפני כולם. על כן יוצאים ונדבקים לתור אוטובוס הקצר ביותר אחרי כמה תחקורים מקומיים. היפני מאולף להבין תרשימי דרך והוראות תפעול. הכל בשילוט, רק צריך לקרוא ובעיר גדולה גם באנגלית. האידיאל שלנו וגם שלהם להמעיט לגמרי בצורך להסתייע באנשים. מצד שני, אנשים מתאווים שתשאל אותם, המגע האנושי עושה להם את היום. הפרצוף מאיר ואפילו הולכים אתך כי בכל זאת השפה קצת שונה. כל אתרי התיירות מתויגים ובאוטובוס קריינית באנגלית מדווחת מתי לרדת. בינינו, אין מגוון גדול של סוגי אתרים.
עלינו באוטובוס, איזהו מושב שיבחר לו אדם. אין זמן להחליט, השטפון כהרף עין. במחצית קדמית המושבים דבוקים לקיר מסומנים בטור שלטוטים ארוך, נתישב ואז נקרא.
האוטובוס רזה, נמוך, צר וקצר מהישראלי, מותאם לממדי המקומיים. תייר ממוצע שווה אחד ושליש יפני ממוצע ותיירים שופעים לאורך כל השנה. התוצאה, דוחק נורא והיפני מפסיד בגלל העכבות שלו והמימדים שלו. הצרכנים הם מהשכבות החלשות ובעיקר זקנים ונשים, שלא בנויים להתמודד.
העיריה לא מתגברת את מספר הרכבים ונראה שהרכב בנוי לאוכלוסיה דלילה. ממבחר לא גדול יש המון כסאות מיוחסים לזקנים, נשים הרות, אמא עם ילדים ונכים, אבל הזרים לא קוראים יפנית. יש איורים אבל זרים יודעים לא להבין תמונות יפניות.
מסתובבים הרבה זקנים לבד, שאצלנו היית רואה צמודי פיליפיני- פינו בלשונם.

בנסיעה, הנהג חובש מיקרופון צמוד ומחויב כנראה לדווח על כל שינוי בקצב הנסיעה, עצירה, התחלה, פניה, תחנה, כיבוי מנוע (האוטובוס היברידי) וכדומה. מחויב המציאות כי העומדים נעים כקנים ברוח.
הכבישים די עמוסים, אבל ברובם רק נתיב אחד פעיל וחייבים לתמרן.
חוץ ממנו מערכת אוטומטית מכריזה במקומית ולאחריה אנגלית על התחנה הבאה והשם מופיע ברור על מסך מעליו. הכרוז מפרט איזה אתרים ואיזה קוים נגישים בתחנה הבאה.
כשדלת האמצע נפתחת ונסגרת מופעל כרוז אוטומטי שמבשר את השינוי, "מה תעשה זה באחריותך, אנחנו התרענו”.
הנהג מדווח (לפעמים קצת שוכח) במין סינגסונג מתמשך מאונפף, כמו מספר סיפורי עם מלווה באנחות, שזה עכשיו התזמור המקובל של כל פקיד שחייב להדריך או לפקח על קהל. בסופרים, דוכנים מאוישים קטנים בגודלם ונותנים דימוי של חנות פרטית. אם צריך לעורר ביקוש המוכרות מכריזות באותו מזמור מאונפף מתמשך, שמבהיר שזה אישי. הזבנים מאד מזדהים ואין להעלות על הדעת שמישהו יחפף. לוקחים אותך ברצינות יותר ממך. פשוט כיף לקנות.
כמו שהבנתם, בקיוטו תפסנו עצמאות ונסענו במו עצמנו על אוטובוס עירוני לפקוד מקדשים, לעלות לרגל אם לדייק. הכרוזה האוטומטית מבשרת לגילה היכן לרדת, אבל לאיפה לפנות הלאה זו כבר שאלה של אינטלגנציה, צריך לדעת לקרוא את הרחוב ולאתר שלטים. במקרה זה מזדחלים אחרי רבים להטות אל מאחורי גדר לקיטון שבו קבועות הקופות. כדי שתבין את עוצמת הקדושה מורידים נעלים, אסורה הנגיעה של עור ומוצריו בקרשי הרצפה, ירושה מהודו. שם, שומר עם רובה אנגלי עשה לי בירור אם החגורה מסקאי או מעור בהמה.
שם המקום33 או בהרחבה 33 מרווחי עמודים. השמות פשטניים מאוד, בעצם גם אצלנו (יד השבעה, קרית שמונה). המקדש בודהיסטי מצ'ואיסטי. בהודו אפקט ההכי טיפס לגובה, ביפן מסוכן וגם יקר לבנות לגובה ועל כן התפרש לאורך. בנה אותו קיסר שהוא במאה ה 12 לכבוד אל/ת רחמים ששמו/ה בוורסיה יפנית קנון. בסנסקריט השם הוא אוואלוקיטאסווארא. זו אלוהות קדומה שנכתבת ככה 観音 ואת אותו סימן, הסיני למשל קורא גואניין ויש עוד כל מיני צורות קריאה ברחבי אסיה. שמה של חברת קנון נגזר מוריאנט של השם הזה.
המרחב מחולק למלוא אורכו- ששית לעוברים מקדימה, ששית ליוצאים מאחורה והאמצע לאל/ה וצוותה. במרכז בגדול הגברת/אדון הנדיב/ה, מאחוריה אלף העתקים קטנים מוזהבים ובשורה ראשונה מבחר שומרי ראש עם רזומה אישי מפואר. כולם בגיל העמידה ניראים רצחנים עם פה קפוץ בהגזמה וגבות צונחות בזעף, איש חרבו על ירכו. השאלה כמובן למה אישיות רחמנית ששמה אומר "המקשיבה לקול שוועת סובלים" זקוקה למשמר אלים כזה. עוד שאלה האם היא או הוא-זכר או נקבה, ממבט חיצוני אנחנו איננו כשירים לקבוע, לא קוראים פרצוף מזרח אסיאתי. אז בראשונה היה זכר כמו אדם אצלנו, כיום מועדף דוקא מצג נקבה, מבינים מי זקוק לתמיכה וממי עדיף לבקש. ועכשיו תשובה לשם מה נחוצים לוחמים, הצלחה בלוחמנות מעידה על מקצועיות, כשרון, השקעה והתמדה ומבטיחה תוצאות בדיוק כמו שאצלנו מגלים העדפה לקצינים גבוהים בתחום האזרחי.

ומרוב דיבורים נשכחה עוד קושיה בסיסית, למה 33. יען כי בפרק ששמו לוטוס סוטרה בספרות מקצועית מסופר שאלוהות זו מופיעה ב 33 צורות. נהוג גם מסלול עליה לרגל ל 33 אתרים מקודשים לקאנון, שהשלמתו מבטיחה הינצלות מצלייתה של גיהנום. למחפשי קיצורים, עליה ל 33 דמויות בקומפלקס אחד מסוים גואלת באותה מידה. אם סבורים שנחוץ לכם, נדאג לברר. כמו באוניברסיטה, עולי רגל קונים ספר ומדביקים בול מכל אתר שביקרו.
למעשה, זו אישיות מאוד אהובה ואפקטיבית במגוון שימושים (מריה קנון לנוצרים למשל) ומסתמא קיימים עוד הרבה פסלים שלה, שרק עכשיו אני קולט את המעמד המרכזי שאנו פטרנו בעוד מקדש.
היא מזכירה בתפקודיה את גאנש חגור ראש הפיל החביב על ההודים.
האלה הזו מתחזקת גן עדן משלה באי עלום באוקינוס מדרום להודו ועל כן בהרבה טקסים פונים לכיוון דרום. הכהן הגדול בהגיעו לגיל 60 היה יוצא שמה למסע, עמוס מסרים ממאמינים ואם הגיע בודאי שיגר גלויה. אנשים מעשיים יותר שתלו את הגן בראשי הרים שונים ביפן עצמה.

נכנסנו ערב רב, אלא עכשיו רוב היפנים נעצרו מול הדמות, תורמים לכוהן ומתרכזים בבקשתם. בשנים עברו נהגו לערוך תחרות קשתים וזה ההסבר לקשתות התלויות בארון במסדרון היציאה.
עוד שאלה שהחמצתם למה אלף עותקים וכל כך הרבה ידיים. נפוצים סיפורים אחדים על עומק מחויבותה לטובת המין האנושי ששתי ידיים לא הספיקו ובודהא אמידה סיפק לה 10 ראשים ו 1000 ידיים. כאיש צוות בשלישיה הפותחת של בודהא אמידה, היא מיצגת את מידת הרחמים, כשמצידו השני ממוקמת התבונה.