שיטוט ביפן 01

טסנו בעסקים בקוריאן והספות שלהם כמו תבניות לנעליים צרות. הידיים לא כלולות. טרחת להביא אותן, תמצא להן מקום.
בדלפק בלוד גילה מבקשת הסעה לאולם ההמתנה, כואבת לה הברך. הפקידה שואלת אם שניכם ואני מהנהן ומכאן מתפתח הסיפור. הרכב החשמלי, כשמגיע מוריד אותנו לטרקלין C שהרי אנשים עסקיים אנחנו. הטרקלין מפוצץ כי את B משפצים וסגור לעסקים. מגעיל, שמעתם? כן, זה אני הדובר כך. הנהג מבטיח לחזור להעמיס אותנו שוב לשער ההמראה. מגביל אבל שיהיה, נתגלגל עם זה. בחניית ביניים בסיאול דיילת כורעת בדחילו לאמור תחכו יקחו אתכם בכסא גלגלים. לקחו עד לדלפק טרנזיט ומשם שפכו אותנו מהכסא על רגלינו לתוך כור ההיתוך של בדיקה בטחונית, האבא של כל התורים שמכל הצדדים משתפכים לתוכו עוד ועוד, כמו בשר שנדחס לפתח מכונת קיצוץ. שרדנו ויצאנו לחפש את הטרקלין שבכאן, גם הוא דחוס אבל לא חנוק. אח"כ כשנחתנו באוסאקה שוב כרעו הדיילות לברכינו ושני כסאות המריצו אותנו דרך ערוצים מדוללים אל מעבר לדרכונים.
משדה קנסאי אל אוסקה העדפנו אוטובוס, יותר אישי ויש למי לנג'ס. הבנות החינניות שגלגלונו קטפו עבורנו מזודות מהמסוע בודאי שעה לפני שנוסעים אחרים נחלצו מבדיקת הגירה. גילה אנסה אחת מהן לקנות עבורנו כרטיס מהקיר והיינו מסודרים. כשירדנו שאלנו את הסבל "גראנויה?” בצלילית ברורה. הוא השתמש בתנופת היד שמובנה "שמה" וחוצה רחובות ובתים אל לב המטרה.
הלכנו את הצלע הראשונה של ארכימדס לכיוון תחנת הרכבת ומעבר חציה תמים הפך לרוביקון של גילה. סביבנו בניני ענק, מולנו אתר בניה, די מחשיך ועזוב והיא לא תמוש עד לאישור הבא. המשולש שלי לא נהיר לה וגם "כיוון השמה" פג תוקפו, ההר צריך להתייצב בעצמו. עוברת אשה אלגנטית, תלת עשרונית ואני שואל ביפנית נכונה וגילה באנגלית מזויפת. האשה מזעיקה סמרטפון, מעלעלת, כנראה מוצאת ומתעקשת להוביל בעצמה לפתח המלון תמורת חיוך תודה של אושר. לה נוסף מעשה טוב, גילה הוכיחה שלשאול זו חזות הכל ואני טופח לעצמי, שידעתי איפה היינו מוצאים בעצמנו.
בוקר, יקר האוכל במלון, יורדים לתחנה, נכון יותר אובדים. מזנון, הצמד גילה-מזנונאית, כמו פרה ועגלתה תופרות ביניהן קומבינציה בשמוש שמות עצם בלבד. התשלום במאות ואלפים, תוריד שני אפסים וחזרת לדולר, יפן ארץ של מזומן. תחנת האוטובוסים שנצטרך נחבאת מאחורי תחנת הרכבת. חוצים כמו משה את הים, הוא הגיע בדיוק, אנחנו בקירוב. נוסעים לאקוואריום, מטרה נוחה ליום ראשון.
מתחיל לבשל תובנות על אוטובוס.
מירב המקום מתוכנן לעמידה. נכנסים מהצד ויוצאים ליד הנהג ואז כלומר לפני הירידה משלשלים מטבעות- למכונה שלא מספיק חכמה לתת עודף. משתמש חייב להחזיק מטבעות שמשקלם מעיק למדי או שיקנה כרטיס יומי, שבועי או משהו. רוב הנוסעים מבוגרים ודלת העם, לא נעים לשבת כשהם עומדים, זו עירם שלהם, מצד שני הם נראים מתורגלים. נוטשים בתחנה סופית אחרי חצי שעה נסיעה, בעצם נסענו את המסלול כולו.
האקואריום לא משהו, היינו באמריקה, סנובים. מעפילים מעלה ויורדים סחור סחור סביב מיכל מרכזי, אין איפה לשבת. כשנגמר יוצאים ונכנסים למרכז מסחרי מנוון, נטול מעלית ואסקלטור, מטפסים קומה ומתאפסים על מסעדת ככל יכולתך. אתה בקיטון משלך מושל בשולחן שבמרכזו מיכל שמן מבעבע. מלקט סיחים משולחן בכניסה ומטגן מכל הבא ליד. מבוא לא מכופתר ולא מלומד לאוכל יפני. יותר לא פגשנו כאלה.
בתור תיירים תמיד חיפשנו בכל ארץ את הדרום התל אביבי, ששם ניתן להשיג סחורות עוקפות ושירותים לא רשמיים. פה, זה נראה חסר תוחלת, כמה רחוק שלא תגיע אי אפשר לברוח מהשטנץ העירוני. האותו דבר נמשך לאין סוף.
דברים שלא ראינו באוסאקה כנראה יש הרבה. כשגילה מכינה טיול היא מתרכזת בצדדים מעשיים ואני בהתנגדות פסיבית. אחרי שחוזרים אני מתחיל להתעמק במה שראינו ולהעריך מה שהפסדנו והיא בהרהורים על הטיול הבא.
בגלל זה ובגלל שכבר כואב לנו ללכת אנחנו מחפשים בעיקר את מה שקל להגיע, ולא מומלץ ללמוד מאתנו.
אז הנה, מקדש שיטננו באוסאקה הוא המקדש הבודהיסטי הראשון ביפן והוקם ב 593 ביזמת הנסיך החצי אגדי שוטוקו אבי הבודהיזם ביפן. נבנה בלי מסמרים בידי בנאים שיובאו מקוריאה. האלוהות המככבת היא קאנון, עליה נפרט בפרק של קיוטו. המקדש הבודהיסטי כלל כמה מוסדות- דת וחינוך, סעד, בית חולים ובית מרקחת, קפיצת מדרגה בממשל ובודאי נהנה מכוח משיכה משמעותי בזמנו. המבנים הוחלפו מספר פעמים ודילגנו עליו מכיוון שלא ידענו וגם מראש הטלנו קווטה על מקדשים.