"שיזן" פרק 1

פרק ראשון

"קריי! תזוזי יותר מהר! או שלעולם לא תפגעי בי עם החרב!" צעק ג'ון המורה המעצבן שלי.
נלחמנו בחרבות עץ בחצר, ולמרות שהיה קריר הזענו כהוגן.
"כן! מצוין! תרימי את החרב… איי!" הוא צעק כשפגעתי ברגלו.
צחקקתי בלי שיראה, וניסיתי לפגוע ברגלו השנייה, לרוע מזלי הוא הבין זאת והכה עם חרבו על ידי הימינית.
וזה כאב.
זה מאוד כאב.
שמטתי את החרב וצנחתי לרצפה.
אוף! שוב הוא ניצח אותי…
חשבתי במרירות. הוא צחק ועזר לי לקום. "את פשוט כישלון, כבר היית צריכה לקבל את הכוחות שלך ממזמן, את כבר בת 16! ושום דבר! מחר תהיה בת 17 ועדיין שום סימן! כנראה שלא ניחנת באף דבר מיוחד…"
הוא המשיך לדבר ולהקניט אותי, אבל אני כבר לא הקשבתי.
כשסיים אמרתי "לא נכשלתי, רק מצאתי 10,000 דרכים בהם זה לא פועל".
הוא גלגל את עיניו וקרא לאַסטוי שישב על הרצפה בשקט וחיכה לתורו.
"קדימה! תילחמו שניכם". ואז הוא פנה אלי ואמר "תלמדי ממנו".
נאנחתי. אסטוי היה לוחם מיומן, שקיבל את כוחותיו כמו כול הריו, כשהיה בן עשר. את הכוח להפוך לבלתי נראה, את כוח ההתפצלות לשניים, ולנוע מהר.
אמי תמיד אמרה שאני אהיה משהו מיוחד, אבל כנראה שטעתה בקשר אלי. אפילו לא יכולתי להילחם כמו שצריך. כשהייתי קטנה יותר, תמיד ביכיתי כשראיתי את הילדים האחרים יוצאים מבתיהם בבוקר ומתחילים לנועה מהר מהרגיל, או לשמוע אותי מציצה אליהם ולהביט בי בבוז.
קינאתי בהם כול כך. לא אהבתי להרגיש חלשה, אבל לא הייתה לי ברירה אלה להסתגל לזה.
אבל יותר מכולם קינאתי באסטוי.
אסטוי נולד עם כוח מיוחד במינו: הוא שלט באש. הוא יכול להדליק דברים וללכת דרך האש, ובקיצור ממש לשלוט בה.
חוץ מזה אני לא חושבת שאהבתי כול כך את הדרך שהרגשתי כלפיו…
כמו כול הבנות גם אני לא יכולתי להסיר את עיניי מאסטוי, לא יכולתי שלא להסמיק כשחייך אלי, וכמובן הוא תמיד היה במחשבותיי.
ניסיתי לדכא הרגשה זו, כי ידעתי שיש הרבה מאוד בנות שיפות ממני פי שתיים, והוא בטח אוהב אחת מהן.
אבל הוא תמיד דחה את החיזורים שלהן אחריו ואני תמיד תהיתי, מי ברת המזל שזכתה בו.
עכשיו נלחמתי הכי טוב שיכולתי, לפחות לא הביך את עצמי עוד יותר. אבל שום דבר לא עזר, הוא נע מהר כמו רוח רפאים וכמעט שלא יכולתי לראות אותו. כול פעם שהייתי בטוחה שאני עומדת להנחית את החבטה שלי, החרב פגעה באוויר.
לא כמו הבנים והבנות האחרים, הוא לא הכה אותי חזק עם חרב העץ, (וידעתי לפי הצעקות של הבנים האחרים שהוא מכה חזק). גרנו במין ארמון קטן בכפר מרוחק עם עוד ילדים מיוחדים כמונו (יותר נכון כמו אסטוי), הם תמיד צחקו עלי שלא היו לי כוחות, זה אף פעם לא משפר את ההרגשה.
לבסוף צנחתי לרגליו מותשת לחלוטין ואמרתי "אני נכנעת".
הוא עזר לי לקום על רגלי ואמר "את משתפרת, אני בטוח שיום אחד עוד תנצחי אותי".
צחקתי צחוק מלגלג ואמרתי "אם זה יקרה זה יהיה בגלגול הבא שלי".
הוא צחק ואמר "אני לא חושב שתצטרכי לחכות כול כך הרבה זמן".
המורה ג'ון שחרר אותי מהשיעור עם האמירה הרגילה שלו "לא נראה שתשתפרי היום".
הלכתי לחדרי והבטתי דרך החלון.
כול היום ישבתי וחשבתי, יותר נכון הצטערתי שנולדתי רגילה. המשרתת שלי מיילי, נכנסה לחדר והביטה בי בדאגה, "למה את יושבת ככה לבד גברתי?" שאלה בקול עדין. מיילי הייתה בת גילי, אבל היא הייתה יפה ממני וחכמה ממני בהרבה, למרות היותה משרתת.
"למה לא? אני אוהבת את הבדידות והשקט", אמרתי.
"הבדידות היא מקום נעים לבקר בו, אבל מקום רע לגור בו".
לא עניתי, דמעות הציפו את עיני ובכיתי על האכזבה שאני מביאה למשפחתי. אני בתה של ליידי ריו ובתו של מנהיג הריו ונולדתי בלי אפילו כישרון להרים חרב כמו שצריך!
מיילי רק לטפה את שיערי ולא אמרה דבר, לא היו לה דברי נחמה.
כנראה שנרדמתי, בגלל שברגע שנפתחה דלת חדרי קפצתי מהמיטה בבלבול. זו הייתה שוב מיילי. היא קדה ואמרה בכל רשמי "ליידי ריו רוצה לראות אותך".
נאנחתי ונעמדתי על רגלי. אמי נמלאה צער כשגילתה שאין לי אפילו כישרון אחד, ומאז היא התייחסה אלי כאל זרה. פניה היו ריקות מהבעה והיא הפגינה כלפי קרירות מסוימת.
עכשיו ראיתי שדבר לא השתנה, כשעמדתי מולה ושתקתי. היא הסתכלה אל הנוף שנשקף מחלונה. "קריי" היא אמרה בקרירות.
הבטתי בה.
היא אפילו לא טרחה להחליף דיבורי נימוס. "כיוון שאת אינך מתקדמת בלימודיך, חשבתי לשלוח אותך לגור במקום רגיל, בו לא תזדקקי לכישורים".
דבריה היממו אותי. היא רצתה לשלוח אותי מכאן (או בקיצור: לסלק אותי).
לא אמרתי דבר- לא היה לי מה לומר.
"יש כמה משפחות שיהיו מוכנים לאמץ אותך… ומשפחה אחת ממעמד הלוחמים שבנם בן 18 מחפש כלה".
זה היה יותר מדי בשבילי, לא רק שהיא רצתה שאני אעלם מחייה, היא גרם רצתה לחתן אותי כך שלעולם לא תצטרך לראות אותי שוב.
"אני לא חושבת שאני רוצה להתחתן" אמרתי. "זה נחמד מאוד מצדך ללכת ולחפש לי חתן, אבל נראה לי שלא אתחתן לעולם".
"מובן שתתחתני! לא יעלה על הדעת שלא!" אמרה בכעס, כל הנימוס נעלם.
אחרי השיחה הלא נעימה עם אמי על חתונות ואירוסים, הלכתי לחדרי.
בכיתי ובכיתי.
לא רציתי להתחתן ולא רציתי לעזוב.
אבל איזו ברירה הייתה לי?