שיואו זה ספיידרמן – פרק 1

אוקיי, בואו נודה בזה, עד שההרפתקת ספיידרמן הזאת התחילה הקיץ שלי היה די משעמם.
יום ראשון- ללכת לים עם אמה וסוזן.
יום שני- ללכת לים עם אמה וקייט.
יום שלישי- ללכת לים עם אמה, סוזן וקייט.
יום רביעי- ללכת לים עם דילן. לריב איתו. להשלים איתו. להתנשק איתו. שוב לריב איתו וכך חוזר חלילה.
יום חמישי- ללכת לים עם סוזן וקייט.
יום שישי- ללכת לים עם אמה, סוזן, קייט ודילן. דילן רב איתי. אנחנו משלימים. אנחנו מתנשקים. הבנות עושות קולות הקאה.
יום שבת- ללכת לישון אצל סוזן ולעשות אצלה מרתון סרטים מפחידים. לסבול כל הלילה מסיוטים על אנשים שרודפים אחרי עם גרזן.

בקיצור, חופש לא משהו.
אך הוא נהיה אפילו יותר מוזר כשהתעוררתי ביום ראשון בבוקר דבוקה לכיסא פלסטיק בעזרת קורי עכביש. אה, וכבר ציינתי שהכיסא היה על גג של בניין?!!!!!
על כל פנים, ברגע הראשון חשבתי שאני חולמת. כלומר, זה לא כזה נדיר שיהיו לך סיוטים אחרי מרתון סרטים מפחידים עם סוזן. אתמול, לדוגמא, ראינו את הסרט "חטופה". הוא לא היה מפחיד כמו שהוא היה מותח ומלחיץ. נשבעת לכם שלא נשמתי בצורה סדירה לאורך כל הסרט! בחיי שאני בחיים לא אטוס לחו"ל אחרי הסרט הזה!
טוב, אז אני חושבת לעצמי, 'ניקי, לא לפחד, זה רק חלום רע. פשוט תצבטי את עצמך ותתעוררי!' העניין הוא, שזה לא כזה פשוט לצבוט את עצמך כשהידיים שלך דבוקות לכיסא שעליו אתה יושב. אז התחלתי לנסות לשחרר את הידיים שלי, כשקול גברי שקסי כזה אמר מאחורי, "אל תזוזי."
אז כמובן שזזתי.
סובבתי את הראש לאחור וראיתי את הבחור הכי חתיך בעולם. בחיי שאני לא משקרת או מגזימה. העניין הוא, שלא ממש הספקתי לבחון את השרירים שלו ביסודיות, כי הוא כיוון אלי אקדח. אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי שאני לא חולמת. החלומות שלי אף פעם לא מרגישים כאלה מציאותיים. הם לרוב מבריקים וצבעוניים ומתערבבים עם חלומות אחרים עד שיש עיסה אחת גדולה של חלומות ותמיד בסוף כל סיוט שלי אני נופלת אל תוך חור שחור. תמיד.
בכל אופן, הבחור כיוון אלי את האקדח שלו ואני התחלתי לומר, "מה לעזא-" כשהוא ירה. וכן, אני מודה שנפלטו לי מהפה כמה קללות לפני שהכדור הדפוק פגע בי.