שטח אויב – פרק 13

*
עייני נפקחו בשנייה , הבטתי מסביבי , הרגשתי מגע מחוספס על עורי , הבטתי לעבר רגלי וראיתי נחש ארוך ומפותל מתחכך עם עורי , קפאתי במקומי , פחדתי לזוז שמה ינעץ את שיניו המלאות ברעל ויהרוג אותי .
הרמתי את מבטי אל ג׳ייק , בתנועות קטנות שבקושי שמים לב , הוא היה ישן עיניו היפות עצומות .
׳אל תזוזי׳ הדהד במוחי המילים האלה , רק לא לזוז , הפחד התחיל להשתלט עלי , מה לעזאזל אני הולכת לעשות עכשיו .
הנחש הארוך הזכיר לי את עיניו של ג׳ייק, צבע זהב צהוב בכתמים מעורבבים , זה כול כך הזכיר לי אותו, חלק , שקרן , רמאי , תככן , כול הדברים שג׳ייק , גם הנחש הזה .
עיניו כמו שני חרוזים קטנים ושחורים , ובכול רגע יצא מפיו הלשון המפוצלת שלו.
לא זזתי , בקושי נשמתי , פחדתי כול כך מהארס שיכול להיות בנחש הזה .
׳ששש׳ הפעם זה הדהד במוחי מחליף את צמד המילים ׳לא לזוז׳ , כולי קפואה ובשקט , כמעט כמו פסל קרח , נשמתי נשימה עמוקה ומהירה כמעט בלתי מורגשת , מחכה לנחש שילך לבדו , אבל לנחש היו תוכניות אחרות הוא לא התכוון לעזוב .
הוא התפתל במעלה רגלי והגיע לאגן שלי, הוא נעמד ישר בתנועה בה הוא עומד לעקוץ , זהו , ׳אני הולכת למות׳ חשבתי לעצמי ולא הצלחתי להוציא את הפחד מגופי .
הנחש בה להכיש אותי , לא עברה שנייה והנחש נעלם כלא היה , התאדה מהחום המדברי.
״את בסדר?״ שמעתי את קולו הגברי, הבטתי עליו , הוא בחן אותי , לא מפספס סנטימטר בפניי .
זאת הייתה רק הזיה .
הרגשתי את ידו החמה מלטפת את מצחי, ״עלה לך החום״ אמר והרפה את ידו ממני , איפה שהוא נגע הרגיש לי כמו כוויה לאחר שניתק את מגעו , צווארי עקצץ בדיוק בנקודה שבה נישק אותי .
אני זוכרת את זה , זה קרה לפני ימים אחדים , אני כבר לא זוכרת כמה זמן עבר מאז שעזבנו את ארצות הברית והגענו לעיראק , זה ניראה כאילו עבר נצח אבל בסך הכול עבר , אולי , שבוע .
רציתי להרגיש את מגע שפתיו שוב עלי , אבל זה לא הזמן המתאים והמקום המתאים , וזה גם לא נכון , שום דבר ממה שקרה בנינו הרגיש לי נכון .
״אני בסדר״ גמגמתי , לבי האיץ את פעימותיו בחזי למשמע קולו הגברי הדואג לשלומי , או שאולי זה רק בגלל שהוא המפקד שלי .
הרגשתי שוב את ידו על הלחי שלי מלטפת הלוך ושוב , עצמתי את עייני מתענגת על המגע , אצבעותיו מטיילות מעל החבורה שהוא עשה לי ומעל החבורה הגדולה יותר שהמחבל עשה לי עם האבן החדה .
״אנחנו צריכים להמשיך״ אמר וקם מהחול החם שהתחיל להתקרר אחרי שהשמש שקעה .
קמתי מהחול בכוחות עצמי , מסרבת לידו המושטת , הבטתי על עינייו , בדיוק בגווניו של הנחש שדמיינתי .
התחלנו ללכת שוב , הנשק בחיקי , אצבעי מוכנה ומזומנה על ההדק כדי לירות במי שלא מתקרב .
הרגשתי טיפה יותר טוב , למרות שלדבריו של ג׳ייק החום עלה לי ואני מתחילה להזות .

השמים שחורים , כוכבים מפוזרים וירח לבן מאיר את השמיים , המשכנו לצעוד , אנחנו הולכים כבר שעות על גבי שעות , רגליי כואבות וגרוני יבש ונואש לקצת מים.
לא שתתי כמעט יום שלם , מאז שהיינו ליד אגמון המים ההוא .
לפתע הבחנתי במבנה אפור באמצע המדבר , אין מצב , אני בטוח הוזה , הבטתי על פניו של ג׳ייק , הם נראו בדיוק כמו ממקודם , שלוות , מסתוריות , גבריות ויפות כהרגלם , אני בטוח מדמיינת את המבנה הזה .
הבטתי ישר והכול התחיל להיטשטש , זה נראה כאילו המבנה התפצל לשתיים והפך לשני מבנים , הכול התחיל להחשיך לאט לאט , לא הבנתי מה קורה עד שנפלתי חסרת הכרה על החול המדברי .

*
שמעתי צפצוף מתכתי , ביפ , ביפ , ביפ , רעש מציק המפר את השלווה השקטה .
הכול חשוך , שקט , ורק הרעש המתכתי הזה מפריע לשלוותי .
פקחתי את עייני לאט לאט , הכול מטושטש לגמרי , הבחנתי במישהו הרוכן מעלי , קיוותי לראות את אותם עיניים זהובות אבל במקום נגלו לעניי עניים חומות מבריקות לאור הפלורסנט המאיר את החדר באור לבן .
׳איפה אני לעזאזל?׳ שאלתי את עצמי , ראייתי לאט לאט התבהרה והצלחתי להבחין בסביבה שלי , שכבתי על מיטת שדה מתקפלת ולא נוחה , אבל זה הדבר הכי טוב שהיה לי עד עכשיו .
הרגשתי פחות מסוחררת ושמתי לב שחבשו בתחבושת לבנה וארוכה את כתפי ומצחי איפה שהחתך העמוק .
"תביטי על האצבע שלי" שמעתי קול של גבר , נעצתי את עייני באצבע שהוצבה מולי , ובזווית עין ראיתי אור של פנס .
"אין זעזוע מוח , את בסדר" אמר בחיוך , ראייתי התבהרה לגמרי ובהיתי בגבר שעמד מולי , גובהו גבוה , שיערו בצבע שחור ומאפיר , הוא לבש מעל למדים בהירים חלוק לבן .
"איפה אני ?" מלמלתי , הבטתי מסביבי נגלה לעיניי חדר לבן ולא גדול במיוחד , במיטת שדה מולי ישן ג'ייק , מכונות רבות מחוברות אליו .
אינפוזיה מחוברת לוורידים שבידיו , הוא מונשם בעזרת מכונה ומסכת חמצן צמודה לפניו , עירוי נוזלים מחובר לידו האחרת , ותחבושת לבנה וגדולה כיסתה את כתפו ובטנו .
"את במקום בטוח , בקרוב מאוד יחזירו אותך לבית , אל תדאגי , חייך כבר לא נתונים לסכנה" אמר לי ומילותיו הדהדו במוחי , 'סכנה' .
מוחי הצטלל בשנייה , "לוטננט שני רוז , היא חיה ?" שאלתי , לבי פעם בחוזקה , מפחדת מהתשובה המרה .
"כולם מתים , אתם הניצולים היחידים" אמר לי , קפאתי , כול תא ושריר בגופי קפא , היא מתה ? , זה לא יכול להיות !
אני הבטחתי שאני ישמור עליה , אני הבטחתי לה ! , אני הבטחתי לסילבר וג'סמין שנשמור על עצמינו !
"את בסדר מייג'ור ?" שאל הגבר העומד מולי , עייני ננעצו בעירוי הנוזלים המחובר לידי , לא אני לא בסדר !
אבל לא יכולתי לדבר , לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד לו שאני לא בסדר .
פשוט , קפאתי .
בכיתי בלי דמעות , צרחתי מכאב בלי לפתוח את הפה , לבי נשבר למיליוני רסיסים .
אני פשוט לא בסדר !
"אל תדאגי מייג'ור בקרוב מאוד תוכלי לחזור הביתה , מחר בערב הטיסה כבר תצא בחזרה לארצות הברית" הבטיח לי , ההבטחות שלו לא שוות כלום , היא מתה !
זה לא יכול להיות , היא לא יכולה למות , היא פשוט לא יכולה להשאיר אותי לבד !
"שתגיעי בחזרה לבסיס שלך , אני רוצה שתדברי ישר עם הפסיכולוגית של הבסיס , יש לך מה שנקרא בשפת הרפואה , *'הפרעת דחק פוסט-טראומתי' , במילים שלנו , *'הלם קרב' .
הנהנתי בראשי , לא הקשבתי לו בכלל , הדבר היחידי שהתנגן בראשי זה שרוז מתה , היא לא חיה , היא מתה !
"אני ייתן לך עכשיו מטשטש , הפעם הבאה שתתעוררי זה יהיה בטיסה חזרה לארצות הברית , את עדיין חלשה וצריכה להחלים" אמר , במילים האלה הרגשתי מסוחררת .
הוא הזריק משהו לתוך העירוי נוזלים , במהרה נפלתי מחוסרת הכרה בחזרה על מיטת השדה הלא נוחה.