"שושלת המוות"- פרק תשיעי (העלה שנייה)

פרק תשיעי

דילן שנא בתי חולים. הוא תמיד הרגיש כל כך קטן כשעבר במסדרונות הצחים והנקיים, אפילו באגף השמור למשפחת מיינרד הוא שנא להיות, בעיקר כאשר אחד מבני המשפחה שלו היה מאושפז בו (מה שקרה לעיתים קרובות בזמן האחרון.)
באותה שעה, חמש לפנות בוקר, לאחר שחזר ממשימת שמירה מוצלחת נוספת – למרבה המזל – בליווי התאומים, הוא מיהר אל בית החולים לבדוק מה שלום בן דודו.
כשנכנס לחדר הקטן הוא ראה את שיערו הבלונדיני של נואר נשפך על הכרית של בית החולים. נואר עצמו עדיין היה מחוסר הכרה כמו בזמן שהוא וארטמיס סחבו אותו אל המכונית של ג'ון באותו לילה.
בחדר לא היה איש חוץ מג'ון, הוא ישב על כורסה כחולה של בית החולים, ראשו שעון על אגרופו ועיניו עצומות, אבל דילן ידע שהוא לא ישן כי ברגע שהוא נכנס לחדר עיניו של ג'ון נפקחו.
"היי." אמר דילן בשקט. הוא עצר בחנות המתנות של בית החולים כדי לקנות קופסת שוקולדים למקרה שנואר התעורר. זה לא קרה לצערו.
"היי." ענה ג'ון בשקט, בלי להרים את מבטו לעבר דילן.
הוא לקח כיסה שהיה בפינת החדר והתיישב לצד המיטה, ממש מול ג'ון.
"יש איזה שיפור במצב שלו?" שאל דילן.
"המצב שלו יציב, הוא יכול להתעורר בכל רגע אבל הוא בטוח ירגיש כאבים עצומים כשזה יקרה." הוא אמר בשעמום מסוים, כאילו חזר על המשפט הזה כמה פעמים קודם לכן. "הם מזריקים לו משכחי כאבים אז הוא כנראה יתעורר קצת… מסוחרר." השיב ג'ון בשמיכת כתפיים.
"איפה גבריאל?" דילן המשיך בחקירה.
"הייתה לו איזה ישיבה חשובה בבית." ג'ון המשיך לענות.
"אתה נראה מותש, אחי." ציין דילן.
"אני מותש." אישר ג'ון.
זמן מה עבר, בעוד ג'ון ודילן שותקים, נואר ניצב בינהם שותק גם הוא, הדלת הייתה סגורה ושום רופא או אחות לא הפריעו לשקט ששרר בחדר, אפילו בחוץ לחלון לא נשמע שום רעש או ציוץ ציפורים.
פתאום דילן נעמד על רגליו והדף את הכיסא, עליו ישב עד לפני רגע אל הקיר הקרוב.
"מה הבעיה שלך?" שאל ג'ון, עכשיו הוא הביט בדילן, עיניו הכחולות קרועות לרווחה ומופנות אל עבר בן דודו.
"אתה הבעיה שלי!" השיב דילן.
"איך אני בדיוק הבעיה שלך?" ג'ון החל להתעצבן גם הוא, לא מבין את הסיטואציה.
"ההתנהגות שלך, היא פשוט… אני מבין, אני מבין שהתאהבת, זה קורה לכולם, אבל פשוט שכחת אותנו. שכחת אותי ושחכת אותו," הוא שתק לרגע והצביע על נואר. "והכל בגלל איזו בחורה."
"איזו בחורה?" הוא לא האמין שדילן דיבר ככה על האישה שהייתה הדבר החשוב לו מכל. "אתה, יותר מכולם, יודע מה לוסי הייתה בשבילי."
"אני יודע, אני יודע. תאמין לי שאני זוכר, נפגשתי איתה פעם, היא הייתה ממש מיוחד, אבל… לא היית צריך לשכוח אותנו רק בגללה, אנחנו היינו שם לפניה גם אחריה. אבל אפילו אחרי שהיא מתה לא נתת לנו להתקרב, לא נתת לנו לנחם אותך. הפכת להיות… הפכת להיות זה." דילן החווה בצורה דרמתית על ג'ון שעדיין ישב על הכורסה שלו, דרוך ומוכן להתקפת נגד.
"ברור שאתה לא מבין," הוא זרק בקרירות, "לפחות לא עד שתפסיק עם בחורות ש'מעבירות לך את הזמן.'"
דילן עמד להגיב, אך נקטע על ידי צפצוף צורם מצד אחת המכונות שנואר התחבר אליהן.
"אני אלך לקרוא לרופא." אמר ג'ון בקרות רוח ויצא מהחדר במהירות.
תוך רגע הוא חזר כשהוא מלווה ברופא מבוגר ומקריח.
"נפגש אחר כך." אמר דילן וברח מהחדר לפני שמשהו ישים לב שהוא נעלם.
***
דילן יצא מבית החולים במהירות האפשרית, התניע את מכוניתו השחורה ותוך עשר דקות הוא כבר מצא את עצמו עומד בפתח בניין משפחת מיינרד.
הוא נכנס אל הלובי המפואר של הבניין, כשלעצמו היה גדול יותר מרוב הבניינים בעיר. נברשת גדולה עשויה מזכוכית נתלתה מן התקרה הגבוהה והצליחה להאיר את כל חלל הלובי בעצמה. כורסאות אדומות נפרסו לאורך כל הלובי, בתוספת שולחנות קטנים ותואמים. ברוב הזמן היה אפשר למצוא שם חלק מבני המשפחה או כמה אנשים שבאו לצורכי פגישות, לרוב עם גבריאל, אבל באותו הרגע הלובי היה שומם לגמרי. דילן לא טרח להישאר שם ונכנס אל תוך המעלית.
הוא לחץ על הכפתור המוביל אל הקומה הארבעים, המוביל אל הדירה שלו.
הוא פסע בהמשך המסדרון עד שהגיע לדלת האחרונה מצד ימין. הוא נעץ את המפתח במנעול וסובב אותו. ברגע שפתח את הדלת זינק עליו הזאב שלו, רובר, שהיה גבוה ממנו כשעמד על שתיים וליקק את לחיו.
"גם אני שמח לראות אותך, חבר." דילן חייך חיוך עייף והוריד ממנו את חברו הפרוותי.
הוא הרגיש כעס גדול כל כך כלפי ג'ון , שאפילו רובר לא הצליח לעודד אותו.
בניגוד לרוב בני המשפחה, שהעדיפו לגור יחד עם ההורים והילדים שלהם באחת הדירות הגדולות – כמו גבריאל – דילן העדיף לגור לבדו בדירה קטנה וצנוע באופן יחסי. במרכז הדירה נמצא סלון עם שתי כורסאות שחורות נוחות, שולחן קפה קטן וטלוויזיה שטוחה שהוצמדה לקיר. בסמוך לדלת הכניסה הייתה פנייה אל עבר חדר השינה והמקלחת.

כמובן שהוא הבין את ג'ון, או לפחות ניסה. הרי מעולם לא הייתה לו חברה אמתית, הוא מעולם לא היה מאוהב כמוהו, אבל הוא ניסה להבין איך זה שמאבדים אדם יקר – למרות שכל עניין ההתרחקות של ג'ון מכולם התחיל הרבה לפני שלוסי מתה. הוא זכר את היום הזה, היום שבו בן דודו, חברו הטוב ביותר, סיפר לו על הנערה שפגש.
"אתם יודעים איך זה כשמתאהבים?" שאל ג'ון בחולמניות. נואר, ג'ון והוא שכבו על המיטה הגדולה בחדרו הישן של נואר. המיטה הייתה גדולה מספיק בשביל ששלושתם יצליחו לשכב עליה.
"אתה נשמע כמו ילדה, אחי," נואר צחק ודילן הצטרף אליו.
"אתה מדבר ככה רק בגלל שאתה לא יודע איך זה מרגיש. מרגיש באמת." ג'ון חייך מאוזן לאוזן, מתעלם לגמרי מהערתו של נואר.
באותם ימים הם היו חברים טובים. זמן קצר לאחר מכן ג'ון נשרט בבטנו במהלך אחת מן השמירות, ולקחו לו כמה שבועות להתאקלם. הוא היה כל כך המום מכך שיכול להיות שהוא עלול לאבד את חייו באחת מהשמירות, ובעיקר ממה שהדבר יכול לגרום ללוסי. הוא הקדיש כל שניה פנויה שהייתה לו בשבילה, והחל להיראות פחות בקרבת שאר בני המשפחה וחבריו.
במקביל לזה, גבריאל סיפר לנואר ולארטמיס את אותה הבשורה הגורלית שזעזעה את כל משפחת מיינרד – ארטמיס היא זו שהולכת להיות ראש המשפחה לאחר לכתו.
זה שבר את נואר. הוא השתנה באותו היום, התרחק גם הוא מכולם. הוא אפילו עבר לדירה אחרת ולא הפסיק לדבר על הרצון העז שלו לגור מחוץ לבניין מיינרד, על כמה זה מחניק מדי לגור יחד עם כל המשפחה שלו.
מאז הרגיש דילן כאילו הוא היחיד שנשאר בלי משהו לעשות, שום דבר להתעסק בו. הוא התחיל לבלות בכל מיני מועדונים, לדבר עם כל מיני בנות, בתקווה להרגיש מהי האהבה הזו שג'ון דיבר עליה בכזאת התלהבות.
כמה שנים לאחר מכן, כשמצבה המתדרדר של המשפחה הפך לשגרה, לוסי נהרגה על ידי שד. זה שבר סופית את ג'ון והוא כבר לא היה אותו הדבר, הוא דיבר מעט מאוד ונראה רק במשימות השמירה, הוא הפך לקפדן ומרוחק כאילו השד רצח אותו יחד עם לוסי.
דילן ניסה לעזור לו, כמובן, הוא ניסה להתקרב אליו ולנחם אותו, אך לשווא. נואר היה שותף למאמץ בחלק מן הזמן, אבל גם הוא כבר לא היה אותו הדבר.
פעם אחד הוא דיבר איתו מאז מה שקרה כאשר ג'ון השביע אותו לא לספר לאיש שאינו יודע על מה שקרה עם לוסי.
"אתה חייב להישבע לי, דילן." דילן שתק. "תישבע!" פקד עליו.
אז דילן נישבע.
הפעם הבאה שבה הם דיברו הייתה באותו היום וגם זה היה רק בגלל ששניהם היו לבד באותו החדר.
דילן כמעט קיווה שנואר יתעורר והם יחזרו להיות החבורה של פעם, שלושה נערים שהורגים שדים ומפלצות לשם ההנאה, שמתעלמים מכל סמכות ופשוט נהנים להיות חברים.
אבל זה לא קרה. במקום זה הוא התפרץ על ג'ון.
"האדיוט הזה…" דילן זרק את עצמו על מיטתו שהייתה במרכז החדר הבינוני והעביר יד בשיערו ביאוש. הוא שקל לקחת את רובה הצלפים השעון על מיטתו, ששימש אותו ברוב השמירות, וללכת לירות בקצת מטרות במתחם האימונים, אבל החליט שלא. הוא הרגיש כאילו היה צריך לתת לג'ון אגרוף בפרצוף כשיכל, הוא הצטער על כך שלא עשה את זה.
הוא הרים את רובה הצלפים שלו וזרק אותו על קיר החדר. קנה האקדח נשבר לשני חלקים וחלקים קטנים ממנו נסדקו. לאחר כמה שניות, כשהבין את מה שעשה, הוא נאנח והתרומם.
"אני חייב לתקן את זה," הוא אמר ביאוש קל. תוכננה לו שמירה בקרוב, והוא ידע שיצטרך להשתמש בו.
הוא ניחש שסיימון, אביה של ג'ס, עסוק במוסך שלו ולא יהיה לו מספיק זמן בכדי לעזור לו, אבל הוא היה בטוח שלג'ס אין משהו טוב יותר לעשות. בדרך כלל היא חיפשה משהו לירות בו או לתקן כאשר לא הייתה בשמירה.
היא ליטף את ראשו השעיר של רובר פעם אחת אחרונה לפני שיצא דרך דלת הדירה לכיוון ביתה של ג'ס, שהיה ממוקם לנוחיותו, כמה דלתות לפניו.
הדלת לביתם של ג'ס וסיימון הייתה צבועה בשלל צבעים ועליה נכתב באותיות מסולסלות שמם של ג'ס ואביה.
הוא לא טרח לדפוק על הדלת משום שאם סיימון נמצא במוסך שלו ג'ס בוודאי נמצאת בחדרה, מציירת משהו ומאזינה למוזיקה הקצבית שלה בפול ווליום. הדלת הייתה פתוחה – ג'ס תמיד שכחה לנעול אותה – והוא עבר על פניה. הוא חלף על פני הסלון, שהיה גדול יותר מהסלון שבדירתו – וגם הרבה יותר צבעוני. הכורסאות האדומות הזכירו לו במקצת את אלו שנמצאו בלובי, אל מולן נמצאה טלוויזיה שטוחה זהה בצורתה ובגודלה לזאת של דילן וביניהן נמצא שולחן עגול ונמוך מזכוכית עם רגליים מפותלות ומיוחדות. על קירות הסלון היו תלויות יצירות על בדי קנבס גדולים בכל מני סגנונות.
לא היה ספק שג'ס עיצבה את המקום.
הוא דפק פעם אחת על דלת חדרה של ג'ס, רק כדי לוודא שהיא לבושה, וכאשר לא שמע תשובה הוא פתח אותה.
החדר היה חשוך מה שאומר שג'ס לא נמצאת בבית, היא לא יכלה לסבול חושך. כשהבין שאין איש בבית הוא שלף את הטלפון הנייד שלו מהכיס שלו וחייג את המספר שלה, שלושה צלצולים, ארבע, שישה והוא הועבר ישר למענה הקולי שלה.
"היי! אם לא עניתי לך עד עכשיו זה אומר שלא אכפת לי. תשאיר הודעה!" המשיבון הקולי שלה אמר בציניות קלה.
זה מוזר, חשב. ג'ס תמיד עונה לטלפון שלה.
לאחר כמה שניות מיותרות בביתה של ג'ס הוא יצא אל כיוון המעלית. אם ג'ס לא בביתה היא כנראה היא ככל הנראה מתנחלת בביתה של ארטמיס או בביתה של טיילור – שתי החברות הטובות ביותר שלה.
הדירה של הוריה של טיילור הייתה נמצאת קומה אחת מתחת לזו של ארטמיס, ולכן הוא הלך אליה ראשונה. אמא של טיילור פתחה לו את הדלת ולאחר שהציעה לו עוגיות חמות וכוס שוקו היא אמרה שטיילור יצאה מהבית לפני כמעט שעתיים ולא אמרה לאן היא הולכת.
הוא החליט לנסות גם את דירתה של ארטמיס. הדלת הייתה נעולה. הוא ידע שנואר בבית החולים ושגבריאל בטח נמצא באחת הישיבות שלו אבל איפה לכל הרוחות נמצאת ארטמיס? לאן טיילור וג'ס נעלמו?
הוא ניסה להתקשר לארטמיס ולטיילור אבל גם שתיהן שלחו אותו אל המענה הקולי.
כמוצא אחרון הוא החליט ללכת למשרדו של גבריאל, הוא בטח ידע לאן הן נעלמו.