"שושלת המוות"- פרק שישי :)

פרק שש-

"אני מצטערת, אבא." ארטמיס ניסתה להסביר לאביה את המצב. היא לא ידעה למה, אבל רגשות אשם תקפו אותה. אולי היא הייתה צריכה לשתף את נואר בלחש? אולי היא הייתה צריכה לשים לב אליו במקום להשאיר אותו בצד? "אני לא יודעת מה קרה, פשוט התחלנו את הלחש והוא פשוט קרס. לא התכוונתי שזה מה שיקרה."
"זה בסדר, אני יודע שזאת לא אשמתך," הוא נאנח. "כולנו צריכים להיות זהירים יותר, בעיקר עכשיו."
בזמן שהם דיברו במסדרון בית החולים נואר שכב במיטתו, מחובר לכמה מכשירים ועדיין חסר הכרה. לאחר שהתמוטט, דילן וארטמיס הכניסו אותו למושב האחורי במכוניתו של ג'ון והגיעו במהירות האפשרית לבית החולים הקרוב. ג'ון התנדב לעזור לארטמיס להסביר את העניין לאביה, שהגיע לבית החולים דקות ספורות אחריהם, אבל בעצם לא אמר מילה אחת לאורך כל השיחה. שניהם עמדו בסמוך לדלת חרדו של נואר, והוא התיישב על אחד הכיסאות במסדרון והביט בהם.
הוא חייב היה להודות שהוא זכר את גבריאל מיינרד – ראש משפחת מיינרד בכבודו ובעצמו – באופן די שונה. פעם, כשג'ון עוד היה טירון בעסק המשפחתי – גבריאל היה גבר חזק לגילו עם חיוך כמעט תמידי ויכולות לא אנושיות כשזה הגיע לצייד, כישרון יוצא דופן לכל הדעות. שיערו היה שחור כלילה, אבל הדבר הראשון שהיה אפשר להבחין בו כשהסתכלו עליו היו עיניו הנוצצות.
עם השנים, ובעיקר לאחר מות אשתו, הניצוץ הזה נעלם כמעט לגמרי. שיערו האפיר, כתפיו נפלו והוא הפסיק לקחת חלק פעיל בצייד השדים. ג'ון לא יכול היה להאשים אותו, גם לו לקח הרבה זמן לחזור לעצמו מאז שלוסי…
המחשבה העבירה בו צמרמורת והוא עצר בעד עצמו מלהמשיך את המשפט. אפילו בינו לבין עצמו הוא לא רצה לחשוב על זה.
בשלב הזה הוא הספיק להתרכז בשיחתם של גבריאל וארטמיס, המחשבה על לוסי גרמה לו לאבד את סבלנותו. הוא רצה להיות בכל מקום שהוא לא בית החולים.
"נראה לי שאני אלך עכשיו," הוא עדכן את ארטמיס וקם על רגליו. "תעדכנו אותי אם יהיה שיפור במצב שלו, אוקיי?"
"ברור," ארטמיס השיבה מיד, "תודה רבה על העזרה."
"מתי שתצטרכו," הוא השיב בקצרה ומיהר להתרחק מבית החולים, מקווה שלא יצטרך לחזור לשם שוב.

***
תחושת האשמה לא עזבה את ארטמיס למרות דבריו של אביה. היא ידעה שהוא עדין לצידה הרבה יותר ממה שמגיע לה, וזה יאש אותה. היא שנאה את העובדה שהוא מתייחס אליה בצורה שונה מאל נואר או אל כל אחד אחר – היא הולכת להנהיג את המשפחה, לכל הרוחות, הוא אמור להיות נוקשה איתה ולהסביר לה היכן היא טועה!
כאשר עזבה את בית החולים היא מיד הלכה לבניין הגדול של משפחת מיינרד, מבנה גבוה ובולט בלב העיר. חלונות מראה עיטרו את קירותיו החיצוניים ושיוו לו מראה של בניין משרדים ולא בניין מגורים.
ארטמיס הייתה עייפה אחרי הטלת הלחש, היא שמחה על העובדה שסייל, אלינור ואלכס נמצאים בשמירה ולא היא. הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה באותו הרגע היה תקיפה של עד יצור מפלצתי או שד.
היא עלתה במעלית השקופה והיוקרתית אל הקומה האחרונה בבניין, קומה ארבעים וארבע במספר – הקומה שהייתה שייכת לה, לאביה ולנואר. בקומה נמצא גם חדר הישיבות הגדול ביותר בבניין, שם רוב המבוגרים במשפחה דנו בדרכים נוספות להגן על השערים.
היא מיהרה אל חדרה ונעלה אחריה את הדלת. היא נשמה עמוק אל ריאותיה את הריח הקבוע של חדרה, היה לו ריח של וניל ופרחי לוונדר, והחדר עוצב בצבעי לבן וסגול בהיר.
המיטה שלה הייתה עשויה מעץ מלא צבוע בלבן ועליה כלי מיטה סגלגלים. הארון, שולחן הכתיבה והמראה שבחזית החדר היו עשויים כולם מאותו עץ לבן, בעוד שאר הדברים, השטיח הפרוותי, הפופים הרכים, התמונות וכו, היו צבועים בגוונים שונים של סגול. הצבע האהוב עליה.
ברגע שהייתה לבדה היא הסכימה לעצמה לאבד שליטה – היא שחררה את שיערה הבלונדיני, שהיה זהה בצבעו לשיערו של נואר, מהפקעת ההדוקה האופיינית לו ונתנה לו לגלוב במורד גבה.
היא חלצה את מגפיה בבעיטה ופשטה את הג'ינס הצמוד שלה כך שנשארה לבושה בתחתונים ילדותיים וחולצת טי שחורה. היא מיהרה אל המיטה שלה והתכסתה בשמיכה החמימה שלה. המראה המוכר של החדר שלה, שלא השתנה כבר יותר מידי שנים, גרם לה להרגיש ביטחון מסוים. אומנם אביה היה עדיין בבית החולים ונואר היה מחוסר הכרה, אבל לפחות הייתה לה קורת גג מוכרת לישון מתחתיה.
בדיוק כאשר היא החלה להרגיש את עיניה נעצמות, נשמעה דפיקה על הדלת.
"היי, ארטמיס, אני יכולה להיכנס?" ארטמיס זיהתה את קולה של ג'ס מעברה השני של הדלת.
היא נאנחה. כלומר, היא אהבה מאוד את ג'ס, אבל העייפות הייתה חזקה ממנה, והיא בטח תרצה לדעת מה קרה עם נואר, משהו שארטמיס בעצמה לא ידעה.
באפיסת כוחות היא הצליחה לקום מהמיטה ולפתוח את דלת חדרה, ג'ס עמדה ליד הדלת כשהחיוך הרגיל שלה מרוח על פניה.
שיעה היה פזור על כתפיה והיא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וגופיה ירוקה שעליה כתמים של צבע, על אוזנה היה מונח עיפרון ועיפרון נוסף בצבץ מכיס המכנסיים שלה.
"את נראית נורא." ציינה ג'ס ברגע שנכנסה דרך הדלת.
"אמ… תודה?" אמרה ארטמיס בגבה מורמת וסגרה את הדלת אחרי ג'ס.
ג'ס מיהרה לשבת על המיטה של ארטמיס, היא הרגישה בבית כמובן, הן היו קרובות מאוד. וארטמיס בעיקבותיה.
"זה היה חתיכת ערב, מה?" שאלה ג'ס, כהרגלה היא לא יכלה לשבת בשקט יותר מידי זמן, היא שלפה מכיס המכנסיים שלה פנקס קטן ואת העיפרון מאחורי אוזנה והתחילה לשרבט.
"כן… אני לא מאמינה שהייתי מחוסרת הכרה חמישה ימים ומיד אחר כך קרה כל הסיפור עם היצור והלחש… הוא באמת גמר אותי." ציינה ארטמיס.
"האמת שהלחש לא היה החלק הקשה," ג'ס אמרה בהיסח הדעת. "אבל היית צריכה לראות את הפרצוף של אבא שלי כשהוא שמע שעשיתי את זה!" היא הוסיפה בשעשוע. אבא של ג'ס תמיד היה מגונן מאוד, והיא אהבה להפחיד אותו בכל סיפורי ההרפתקאות שהיא עוברת בשמירות. זה נראה לארטמיס מעט מרושע, אבל היא הייתה חייבת להודות שזה הצחיק אותה.
"אם ככה, נראה שזאת רק אני." ארטמיס משכה בכתפיה. יכול להיות שהיא חלשה יותר ממה שהיא חושבת? או שאולי החולשה קשורה לאובדן ההכרה שלה? היא כבר לא הייתה בטוחה בדבר.
"בכל מקרה בזמן האחרון האגף שלנו בבית החולים מתמלא מהר מידי," המשיכה ג'ס, "כולם מאבדים את ההכרה, כולם נפצעים או נחבלים או… אבל את בטח יודעת טוב יותר מכולם בנוגע לזה, לא ככה?" שאלה בחיוך. ארטמיס לא הבינה איך היא יכולה לשמור על החיוך שלה כשהיא מדברת על נושאים כאלו. היא הנהנה אך הבעה מודאגת הופיעה על פניה, ג'ס צדקה. "אולי צריך להגביר את האימונים או משהו. תדברי על זה עם אבא שלך, נראה לי שהוא יודע עד כמה העבודה שלנו חשובה ו-"
"הבנתי, ג'ס." ארטמיס קטעה את דבריה של בת דודתה. היא ידעה שקולה נשמע עצבני אבל למען האמת היא פשוט הייתה מודאגת. מודאגת מהמצב של אביה – שנחלש מיום ליום וכבר ממש לא מתפקד בתור ראש המשפחה כמו פעם; מהעובדה שכנראה התפקיד של ראשות המשפחה הולך לעבור אליה מהר יותר ממה שהיא חשבה; מאיך שאחיה הגדול מקבל את כל זה; מהעובדה שהיא לא מוכנה עדיין לכל כך הרבה אחריות; מאז שהתעוררה בבית החולים יש לה תחושה שמשהו גדול עומד לקרות והיא אפילו לא ידעה מה הוא.
זה היה אחד מהרגעים היחידים שבהם חיוכה של ג'ס כמעט הכעיס אותה.
אבל מה שהיא הרגישה לא היה כעס, זה היה הרבה יותר מזה. היא הרגישה שהיא קורסת תחת האחריות הרבה על כתפיה, והיא כבר לא הייתה בטוחה שמגיע לתפקד כראש המשפחה. אם היא נשברת כל כך בקלות, איך היא אמורה להתמודד עם התפקיד המיועד לה? יפחת בכי נפלטה מפיה.
"ארטמיס?" ג'ס שאלה בדאגה וחיוכה נמחק מפניה. היא ידעה שוודאי לא היה קל לארטמיס בזמן האחרון, והבינה את הקושי שלה, אבל היא לא הייתה רגילה לראות אותה ככה.
היא לא קיבלה שום תשובה. ארטמיס הפנתה את מבטה, מנסה למחות את דמעותיה. ג'ס התקרבה אליה וחיבקה אותה בתמיכה. ארטמיס התייפחה שוב, מבינה שאין טעם להסתיר את רגשותיה.
"ארטמיס, זה…" ג'ס חיפשה את המילים הנכונות. רוב השיחות שלהן היו הרבה יותר קלילות וסתמיות, כמו חברות טובות, והיא לא הייתה רגילה למצבים כאלה. "הכל יהיה בסדר. נואר יתעורר בקרוב, אני בטוחה, הוא בחור חזק. אפילו הרופאים אמרו, ו-"
"זה לא רק הוא," ארטמיס קטעה אותה. "זה הכל עכשיו – נואר, אבא שלי ואפילו אני. אני פשוט לא עומדת בזה. אני מרגישה כאילו כל העולם שונא אותי… ואם זה לא נואר אז זאת טיילור, אם לא היא אז סקארלט ולפעמים גם אלכס, וגם אם לא הם אז תמיד יש מישהו אחר. אני באמת לא יכולה להבין איך במשך דורות המשפחה שלנו עמדה בכל הלחץ הזה. מספיק שיצור אחד יצא מהשער ושניים מאיתנו גומרים בבית החולים. שלא לדבר על כל עניין ראש המשפחה, זה פשוט-" היא לא סיימה את המשפט, במקום זה היא קברה את פניה בכתפה של של ג'ס, מריחה את ריח הבושם המוכר שלה, מרגישה את חום הגוף של מי הייתה לה כמו אחות במשך כל חייה, נהנית פשוט לבכות ולשחרר את כל מה שהרגישה במשך זמן כל כך רב.
"הכל יהיה בסדר." היא חזרה, מנסה לשכנע את עצמה לא פחות מאשר את ארמיס.