"שושלת המוות"- פרק שביעי :)

פרק שביעי-

אלינור השתמשה במחשב הנייח בחדר העבודה הישן של אביה. היא ידעה שאימה לא אהבה שהיא נכנסת לשם אבל לא היה לה אכפת, היא בדיוק סיימה להעביר את המוזיקה האהובה עליה לזיכרון הנייד, כדי שתוכל לשמוע את המוזיקה במכונית שלה. כאשר הטלפון הנייד שלה צלצל, על הצג הופיע שמה של ג'ס, או בשמה המלא, ג'סיקה.
"כן?" היא שאלה בנימה האדישה הטיפוסית שלה.
"שומעת, אחותי?" קולה הנלהב כרגיל של ג'ס בקע מצידו השני של הקו. "אני לוקחת את ארטמיס למסע צייד למטרת עידוד, את מעוניינת להצטרף?" שאלה.
ניצוץ הופיעה בעיניה הירוקות והקטנות של אלינור.
"את יודעת שאמא שלי לא בעד זה." היא אמרה בשעשוע.
"אני יודעת שלא אכפת לך." היא השיבה באותה הנימה.
"ואת צודקת לחלוטין." היא כמעט צחקה.
"נחכה לך בלובי של הבניין בעוד…" ג'ס השתתקה לרגע. "עשר דקות." החיוך הרגיל שלה נשמע בקולה.
"סגור." חייכה אלינור וניתקה את הטלפון, היא כיבתה את המחשב של אביה והלכה לכיוון חדרה, שהיה מבולגן מהרגיל. למרות כל הבלגן היא הצליחה למצוא את מגפיה החומים, ולאחר שנעלה אותם היא לקחה את מעיל העור שלה, ביציאה מחדרה היא אספה כמה פגיונות שנחו על שידת הלילה שלה.
"לאן את הולכת?" קולה של אימה הגיע מהמטבח. איך היא תמיד יודעת שהיא מתכוונת לצאת מהבית?
"לקניות." ענתה ולא עצרה בדרכה ליציאה.
"אז למה הפגיונות?" שאלה. היא נשענה על המשקוף של דלת הסלון, סרקה את ביתה מכף רגל ועד ראש, מבהירה לה שהיא תזהה כל שקר שיצא מפיה.
"אני הולכת לצוד עם ג'ס וארטמיס, בסדר?" שאלה באדישות וגלגלה את עיניה.
אימה נאנחה, היא לא אמרה דבר ופשוט הביטה בה באותו מבט שבו הביטה בה באותו ערב יחיד שיצאה למשימה מאולתרת יחד עם ג'ון ושאר המשפחה, באותו מבט שבו הביטה בה בכל פעם שהמרתה את פיה.
מבט ששיקף אכזבה יותר מכל דבר אחר, אבל, לאלינור לא היה אכפת.
"את יודעת שאני לא בעד הדברים האלה," התחילה לומר בקולה האימהי והעייף. "כשגבריאל ביקש ממני לעבור לבניין המשפחתי הבהרתי לו שאין לי שום כוונה לחזור לצוד, אמרתי לו שזה מסוכן וכל מה שהיה לו להגיד היה שחשוב שהמשפחה תישאר ביחד. אחרי שנולדת אבא שלך היה כל כך נלהב, הוא ידע שתהיה לו בת ציידת, בדיוק כמוהו. הוא היה משוכנע בכך. אבל אחרי שהוא מת השבעתי את גבריאל שלא ייתן לך לקחת חלק במשימות ובשמירות. הוא אמר שלא יוכל לעשות דבר עם תירצי לצוד מרצונך, הוא אמר שזה בדם שלך ולא תוכלי להתחמק מזה. חשבתי שאם אחנך אותך כמו שצריך זה יעבור, אבל זה לא עבר."
אלינור כבר שמעה את הנאום הזה הרבה יותר מפעם בחייה, אבל הפעם היא הרגישה שזה היה שונה. היא ראתה בעיניה של אימה דמעה קטנטנה, והרגישה דקירה קטנה של אכפתיות כלפי אימה. היא הניחה את הפגיון שבידה הימנית על השידה הקרובה אליה והרימה את ידה אל עבר אימה אך נעצרה באוויר.
"אני פשוט רוצה שתבטיחי לי שתיזהרי." היא אמרה בשקט וחמקה בחזרה אל המטבח באותה המהירות שבה היא יצאה ממנו.
***
אלינור המתינה בלובי של בניין מיינרד במשך שלוש דקות. חמש דקות. שבע דקות. עשר דקות.
בדיוק כשהתכוונה לוותר, דלת המעלית נפתחה וממנה יצאו ארטמיס וג'ס.
"מזל שלא יבשתן אותי כאן." היא אמרה בעוקצנות וגלגלה עיניים לעברן.
"עברנו משבר, בסדר?" ענתה ג'ס באותה נימה.
"זה נשמעת כמו רכילות עסיסית." ניצוץ סקרני הופיעה בעיניה של אלינור.
"שהיא ממש לא העסק שלך, אלי." אם אלינור לא הייתה מכירה אותה יותר טוב, היא הייתה חושבת שהיא כועסת עליה. במקום זה היא פשוט הניחה שלג'ס אין את האפשרות הזאת, לכעוס ככה על אנשים.
רק באותו הרגע היא שמה לב להבעתה המדוכדכת של ארטמיס. היא עדיין עמדה על יד המעלית והשתדלה לא לקחת חלק פעיל בשיחה. זה לא נראה מתאים לה.
"בואי כבר, טיפשונת, את תפסידי את כל הכיף." קראה ג'ס בחייך תמידי וגררה את ארטמיס אחריה לכיוון היציאה מהבניין. אלינור יצאה מיד אחריהן.
"אז מה התכנון שלנו ללילה הנוכחי?" שאלה אלינור במעבר חד של הנושא.
"חשבתי על צייד, אבל… במקום אחר." חיוך עלה על פניה של ג'ס, אבל שלא כמו החיוך מלא החיים הרגיל שלה, היה בו משהו זדוני במקצת. הן יצאו אל הרחוב ההומה והקר.
"מה זאת אומרת ב'מקום אחר'?" שאלה ארטמיס שהתעוררה פתאום.
ג'ס השיבה לה מבט ערמומי, כאומרת 'את עוד תראי.' היא סימנה להן לפנות יחד איתה באחת הסמטאות הריקות, ודרכה הן הגיעו לפארק נטוש קרוב לבניין המשפחה. הן עמדו בסמוך לעץ גבוה, שענפיו בקושי נראו בחשכת הלילה.
"חיטטתי קצת במוסך של אבא שלי אחרי שחזרנו מהמשימה, ו… מצאתי את זה." היא הוציאה מכיס הג'קט שלה כדור שלא עלה בגודלו על כדור טניס. הוא היה שקוף למחצה ובתוכו התערפלו חלקיקים לבנים, כמו כדור שלג בחנות מזכרות, אבל מסנוור ונוצץ הרבה יותר.
אבא של ג'ס לא יצר רק נשקים, אלא התמחה גם בחפצים קסומים, ואת כל זה הוא יצר במוסך התת קרקעי מתחת לבניין של משפחת מיינרד. ארטמיס ידעה שג'ס עוזרת לו מפעם לפעם עם עבודתו, אבל ההתמחות האמתית שלה הייתה באקדחים.
הספיק לארטמיס מבט אחד כדי לדעת שמדובר בכדור מעבר – כדור שמטרתו, מן הסתם, להעביר את המשתמש בו למקום אחר. היה קשה מאוד ליצור אותם, והיה מותר להשתמש בהם רק במקרי חירום.
"את לא יכולה להשתמש בזה, אבא שלך ידע שזה נעלם." אמרה ארטמיס. מעצם היותה ראש המשפחה העתידית היא תמיד השתדלה לעקוב אחר הכללים, וגניבה של כדור מעבר הייתה עברה רצינית עליהם.
"אז מה?" היא שאלה בפשטות שלא הייתה אופיינית למצב, "לאבא שלי אין חבילת שיחות לחו"ל, ברגע שהוא יבין שנעלמנו עם הכדור זה כבר יהיה מאוחר מדי. אחרי שנחזור אני כבר אשא בתוצאות של המעשה החמור שעשיתי." ג'ס השפילה את מבטה כמו ילד קטן שמודה בטעות, אך למרות זאת לא יכלה למחוק את החיוך מפניה.
עיניה של אלינור נצצו רק מעצם הרעיון שלה לעבור על הכללים. היא לא הייתה רגילה לזה, וזה הלהיב אותה.
"רק רגע, לחו"ל?" ארטמיס שאלה בפליאה. רוב כדורי המעבר הובילו לאחד השערים הקרובים לעיר, הכדור הכי חזק שבו השתמשה הוביל אותה אל אחת הערים הסמוכות. כנראה זה היה אחד עצמתי במיוחד. היא כמעט הצטערה על העבודה הקשה שבטח הושקעה בו.
זה לא היה סוד שהיו שערים בכל רחבי העולם, אבל ברוב הזמן הם לא היו פעילים במיוחד. מדי פעם הם קיבלו התראות על שערים שנפרצים במדינות אחרות, אך לרוב המבוגרים במשפחה נשלחו לטפל בהם.
"אוי, ארטמיס," ג'ס נאנחה ונשענה על כתפה של בת דודתה. "מתי תלמדי לעשות קצת כיף?" היא נעצה בה מבט מלא משמעות. ארטמיס נשמה עמוק והנהנה – היא הייתה צריכה את הסחת הדעת הזאת.
לפני שהבינה מה קורה, ג'ס ניפצה את כדור המעבר על הרצפה ודחפה אותה אל השער שנוצר.