"שושלת המוות"- פרק עשירי^^

פרק עשירי

נואר פקח את עיניו, ומיד רצה לסגור אותן שוב.
כאב עז תקף אותו בכל חלקי הגוף, ואור המנורה בחדר הטיפולים סנוור אותו.
הוא יכל לזהות פרצוף מטושטש שהסתכל עליו מלמעלה בהמתנה. הוא מצמץ במהירות במשך פעמים, ונדהם לגלות אל מעליו את ג'ון.
"הוא מתעורר!" הוא הודיע לרופא שלצידו, שכתגובה החל לנתק אותו מחלק מהמכונות וחיבר אותו אל עוד מזריקים של משכחי כאבים.
"מ- מה…" הוא מלמל בעייפות, "מה קורה כאן?" הדבר האחרון שזכר היה איבוד ההכרה שלו.
"האמת שגם אני לא ממש יודע," ג'ון הודה במבוכה, "וגם לא אף אחד מהרופאים. אנחנו סיימנו את הלחש, ואז אתה פשוט קרסת בלי סיבה."
"וואו." הוא אמר בהפתעה וניסה לעבור למצב ישיבה תוך הישענות על מרפקיו. "למשך כמה זמן הייתי ככה?"
"כמעט יומיים," ג'ון השיב. נואר החל לסרוק את המקום – הוא קיווה שמלבד ג'ון יהיו שם עוד אנשים – אך המקום היה ריק. ג'ון זיהה את האכזבה בעיניו השחורות של נואר.
"גם דילן היה פה קודם, אבל הוא הלך." הוא ציין בכעס מסוים, מנסה להישמע אגבי ככל האפשר. "וגם אבא שלך וארטמיס. לפחות בהתחלה."
'כן, בטח שהם היו כאן,' קול חלקלק ומוכר לחש במוחו – אבל הפעם זה היה שונה. היה נשמע כאילו הקול בוקע מתוכו, מתפתל סביב מחשבותיו. 'הם רוצים לראות אותך מושפל, מובס.' המשיך.
"איפה אבא שלי עכשיו?" שאל נואר, הוא הרגיש את הזעם בוער בו כמו אש שמתחילה להתלקח בגלל גפרור קטן.
"הייתה לו ישיבה דחופה בבית, אתה מכיר אותו." השיב ג'ון במעין התנצלות.
"אתה לא צריך להגן עליו. הוא לא ראוי ל-" נואר צרח מכאב כאשר הרופא החדיר אל הווריד שלו את מחט העירוי.
זה כבר קרה לו בעבר, אבל הכאב מעולם לא היה חזק כל כך.
'זה מחיר זעום לעומת הכוח שתקבל.' אמר הקול במוחו.
'לשם מה אני צריך כוח?' שאל נואר את עצמו במחשבותיו.
'נקמה,' ענה הקול. נואר זיהה בו תאווה לכוח, כאילו היה ממש רעב לזה. 'אתה תנקום בכל מי שגרם לך אבל. אחותך, אביך, שאר המשפחה. אתה תשים סוף לשושלת המוות ובכך תקבל את הגאולה שלך.'
רק מעצם שמיעת המילים של הקול הרגיש נואר טוב יותר, חזק יותר. הוא הרגיש שזה הדבר הנכון. הוא רצה לנקום בכולם, לגרום להם לשלם על האבל שגרמו לו.
"אני רוצה לצאת מכאן." אמר נואר בקול רם לרופא.
"אתה לא יכול לצאת מכאן, אתה עדיין חלש." השיב לו רופא זקן, ממושקף וקירח.
"תבדוק אותי ותראה שאני מסוגל לצאת מכאן." הוא ענה בנחישות.
"נואר, אולי באמת עדיף שתישאר כאן לבינתיים." ג'ון התערב, מנסה להרגיע אותו. "אתה יודע, לפחות עד ש-"
"אמרתי שיבדוק אותי!" הוא התפרץ.
ג'ון והרופא החליפו מבטים, והבינו שאין טעם להתווכח. לאחר רבע שעה של בדיקות, הרופא יצא מהחדר בכדי לבדוק את התוצאות.
"מה עובר עלייך?" שאל ג'ון את נואר ברגע שהרופא סגר את הדלת מאחוריו.
"אני פשוט רוצה לדבר עם אבא שלי," אמר נואר והסיט את מבטו מעיניו הבוחנות של ג'ון. "זה הכל."
הרופא חזר לאחר רגע והסכים שנואר יכול לעזוב את בית החולים מיד. "זה פשוט לא אנושי, התאוששת יותר מהר מכל מטופל שאי פעם ראיתי." אמר בהפתעה.
'אתה רואה?' הקול חזר והתערב. 'אתה כבר מתחזק, וזה עוד כלום בהשוואה למה שתקבל.'
נואר חייך חיוך חושף שיניים לבנות אל הרופא, שנראה מאושר.
לאחר שהחליף את בגדיו וסידר את התיק הוא וג'ון עזבו את החדר לכיוון מגרש החניה של בית החולים.
"קח אותי הביתה, ג'ון. יש איזה נושא שאני חייב לדבר עליו עם אבא שלי."

***
גבריאל מיינרד היה בעיצומה אחת מהישיבות שלו בנושא הביטחון העולמי, כאשר דילן פרץ מבעד לדלת חדר הישיבות וגרר לעברו מבטים מכל יושבי החדר.
"דילן, זה ממש לא הזמן-" הוא אפילו לא שאל מה קרה.
"ארטמיס נעלמה," הוא קטע אותו במהירות, לא מבזבז זמן. "וגם ג'ס וטיילור." המשיך.
"מה?" הוא כמעט צעק. הוא חצה את חדר הישיבות, מתעלם כליל משאר האנשים מסביבו. "למה את מתכוון, 'נעלמה'?"
"אני מתכוון לכך שאני לא מוצא אותה בשום מקום." משיב דילן.
"אתה בטוח שהיא לא שומרת עכשיו?" שאל גבריאל.
"בטוח." הוא ענה בביטחון, "התאומים שומרים עכשיו ביחד עם סייל, וג'ון צריך ללכת להחליף אותם ביחד עם ג'ס, שגם כן נעלמה." ענה דילן.
"לאן היא הייתה יכולה ללכת, אם ככה?" שאל גבריאל. החדר החל להתמלא בלחשושים. "תקרא בבקשה לסיימון, הוא בטח יודע איפה הבת שלו מסתובבת, ואם נמצא את ג'סיקה נמצא את ארטמיס וטיילור יחד איתה."
דילן הנהן ויצא מחדר הישיבות, משאיר את גבריאל לסיים את ענייניו בעודו יורד אל הקומה התחתונה בבניין, המוסך של סיימון.

***

נואר וג'ון יצאו מהג'יפ של ג'ון ונכנסים ישר אל המעלית.
"תקשיב, נואר, אמרתי לך שהייתה לו ישיבה חשובה. פשוט תנסה להבין אותו…" ג'ון חיפש את המילים הנכונות, "ותהיה עדין." הוא הוסיף בקולו הרגוע כתמיד.
"אני בסך הכל רוצה לשתף את אבא שלי ברגשותיי, זה לא סיפור גדול." נואר חייך וקרץ לג'ון, וזה רק ערער את הביטחון שלו בנושא עוד יותר. הוא ידע שנואר יכול להיות מעט לא יציב כשהוא כועס.
דלת המעלית נפתחה, ג'ון ירד בקומה שלו, משאיר את נואר לבדו.
'עכשיו כשאתה לבד, אתה צריך לחשוב על התוכנית שלך.' אמר הקול בראשו.
"התוכנית שלי…" הרהר נואר בקול. "אני הולך להגיד לבלון הנפוח הזה בדיוק את מה שאני חושב עליו." נואר קפץ את אגרופו והטיח אותו בקיר המעלית, משאיר בו שקע קטן בצורת אצבעותיו.
'לא!' צעק הקול בראשו. 'אתה צריך לשמור על פרופיל נמוך, להתנהג בטבעיות, לא לעורר חשד.'
נואר לא אהב את התכנית הזאת. עד שניתנה לו ההזדמנות – הכוח – לנקום, הוא היה צריך לחכות?
"למה?" הוא לא הבין.
'גורם ההפתעה.' הקול הסביר. 'תתן להם לחשוב, כרגיל, שהם מעליך, וברגע שבו הם הכי פחות יצפו לזה – תתקוף.'
"תוכנית טובה." אמר נואר בציניות. על פניו הופיעה הבעה חסרת סבלנות, אבל הוא החליט שאין לו סיבה להתווכח. הוא עוד יקבל את מה שמגיע לו.
דלת המעלית נפתחה והוא יצא ממנה בסערה. כאשר הוא נכנס אל חדר הישיבות הוא ראה שהוא ריק.
'הוא שיקר…' ציין הקול.
נואר נשם עמוק, ככול שהתקרב יותר הוא יכל לשמוע את הצעקות, שני קולות בלבד. דרך דלתות הזכוכית הוא יכל לראות את אביו לבוש באחת החליפות היקרות שלו מסתובב בחדר חסר מנוחה, הוא הצליח לראות גם את סיימון, לבוש בסרבל העבודה שלו, מתרוצץ בחדר.
הם עשו משהו, משהו חשוב.
עם כל צעד הצליח נואר לשמוע עוד, בהתחלה מלמולים, אז מילים בודדות ולאחר מכאן משפטים.
"אמרתי לה לא לגעת בדברים שלי, אמרתי לה את זה לפחות מליון פעמים." אמר סיימון ביאוש והקליד במהירות משהו למחשב כף יד קטן.
"אבל אתה יכול למצוא אותן, נכון?" שאל גבריאל בדאגה.
נואר ניגש אל הדלת, הוא דחף אותה בקלילות כאילו הייתה דף נייר, גם בגלל כוחו החדש וגם בגלל הצירים המשומנים של הדלת.
"אבא!" קרא נואר בקול.
גבריאל הרים את עיניו הכחולות והביט בבנו, משהו חלף על פניו לרגע, הקלה? שמחה? אבל הרגש נעלם כמעט מיד.
"אני שמח שאתה בסדר, בן." הוא אמר בהיסח הדעת, "יכול להיות שתצטרך לצאת להחזיר את אחותך מ… איפה שהיא לא נמצאת."
כל מה שנואר הרגיש עכשיו, כל משהו שלא היה זעם או כעס או שנאה כלפי אביו, נמחק כליל. הוא חזר מבית חולים, לאחר שהיה מחוסר הכרה למשך כמעט יומיים, וזה כל מה שיש לו להגיד?
'תשמור על פרופיל נמוך, תזכור את גורם ההפתעה.' חזר הקול ואמר במוחו.
נואר נשם דרך האף ושאף דרך הפה פעם אחת.
"בסדר, אבא." אמר בנימה הרגוע ביותר שהצליח לגייס.
"אנחנו נודיע לך ברגע שנמצא אותה."
"בסדר." אישר נואר פעם נוספת לפני שעזב את חדר הישיבות אל עבר חדרו.
"אני מחכה לנקמה הזאת שדיברת עליה," הוא סינן מבעד לשיניים חשוקות לאחר שיצא מטווח שמיעתם של אביו וסיימון.
'גם אני.'