"שושלת המוות"- פרק חמישי :)

פרק חמישי-

כולם הביטו בארטמיס, אפילו היצור נראה המום לרגע.
בעצם, כמעט כולם – מבטה של טיילור פנה אל עבר השער וגבתה התרוממה בשאלה כאשר היא הבחינה בצל שחמק מן השער ונעלם באוויר.
"אמ… משפחה?" התחילה לומר אך ארטמיס קטעה את דבריה.
"כוח לא יעזור לנצח את היצור, אנחנו צריכים להשתמש בקסם," אמרה וכל העיניים הופנו עליה פרט לאלה של סייל וטיילור שעדיין העסיקו את היצור. "אנחנו צריכים להשתמש בלחש."
"איזה מן לחש?" שאל דילן. הוא לא הבין הרבה בלחשים.
"זה לחש חזק, צריך לפחות ארבעה אנשים כדי להטיל אותו והוא ממש מסוכן." אמרה ארטמיס.
נהמת היצור הדהדה באוזניהם, מזכירה להם שאין להם זמן לבזבז.
"אני אעשה את זה." אמרה ג'ס בחיוך וקרצה לבת דודתה. ג'ס הייתה ידועה בנטייה שלה להיכנס לצרות.
"גם אני בפנים." אמר ג'ון בהחלטיות. לאחר ההפסד שנחל נגד היצור הוא היה נחוש בדעתו להוכיח את עצמו.
אלכס הביט באחותו. הוא ידעה על מה היא חושבת, הוא ידע שיצר התחרותיות בוער בה ושהיא נחושה בדעתה להוכיח לכולם שהיא יכולה להתמודד עם הלחש הזה, לא משנה כמה מסוכן הוא. לעומתה, הוא העדיף לא לקחת את הסיכון.
"נראה שאני זאת שצריכה לקחת את המקום האחרון." סקארלט חייכה חיוך מקפיא אל עבר בת דודתה והתקרבה אל החבורה.
"לתת ידיים, ולחזור אחריי." אמרה ארטמיס, קולה נשמע יציב בעודה אוחזת ביד אחת בידה של ג'ון ובידה השנייה בידה של ג'ס.
בינתיים דילן ואלכס החליפו את סייל וטיילור בהעסקת המפלצת, בכדי לאפשר להם לנוח. הם ירו במפלצת ממרחק ביטחון, עדיין לא יודעים אם בטוח לגמרי להתקרב אליה.
במרחק מה מהם ארטמיס התחילה לומר את הלחש, מלמול לא ברור שרק בני המשפחה היו מצליחים להבין עקב הידע הקודם שלהם בלחשים.
כדור אור החל להיווצר במרכז המעגל. תחילה הוא לא היה גדול יותר מגחלילית, אבל לאט לאט הוא המשיך לגדול, ככל שהם המשיכו את הלחש וקולם עלה בתיאום.
כדור האור החל להתרומם באוויר. לפני שמישהו מהם שם לב למה שקרה, הכדור השתגר אל עבר היצור וכל מה שנותר ממנו היה עננת עשן אפרפרה.
"זה היה ממש קל," ג'ון אמר בהפתעה.
"כן," הסכימה ג'ס. חשדנות התגנבה אל קולה. "כמעט קל מדי."
לפני שמישהו מהם הספיק לחגוג את ההצלחה, צרחה פילחה את האוויר.

***

מהרגע שהוא ירד ממכוניתו של ג'ון, נואר ידע שהוא יהיה חסר תועלת. בזמן שאחותו אספה סביבה כמה בני משפחה נבחרים והשאר נלחמו במפלצת של אימה בלתי מתוארת, נואר נשען על אחד העצים וייחל להיות בלתי נראה.
לחשים מעולם לא היו הצד החזק שלו, וגם אם כן, הוא לא היה מסכים לאחוז ידיים עם אחותו ולמלמל את הג'יבריש הלא ברור שיצא לה מהפה. הוא לא הבין איך בכלל הסכים לשתף פעולה עם עם ג'ון שגרר אותו למצב הזה.
"הם המשפחה שלך, אחי." הוא אמר. עיניו הכחולות והעמוקות הביטו בעיניו השחורות של נואר, חודרות עמוק אל מצפונו. קולו משכנע כתמיד, דוחף אותך אל הפינה ולא נותן לך דרך מילוט.
הוא רק חזר מאחד הבילויים שלו וכבר היה חייב לצאת למשימה, וגם אז הוא לא עשה דבר.
'החיים לא הוגנים, מה?' קול חלקלק ובלתי מוכר נשמע במוחו של נואר. הוא הסתכל סביב בכדי לחפש את מקור הקול, אבל לא ראה דבר. לא היה נראה כי מישהו מהאחרים שמע את הקול, אז למה דווקא הוא?
'כי אתה מיוחד, תמיד היית.' הקול השיב.
"אני בטח משתגע…" מלמל נואר בשקט, מביט בכדור האור שנוצר במעגל של אחותו הולך וגודל.
'אתה מיוחד, ילד, מיוחד יותר ממה שאתה חושב.' היה משהו בקול, הוא לא היה אנושי, החלקלקות שבו הייתה מפחידה, אך מהפנטת. בפעם הראשונה מאז שאימו מתה הוא שמע על כמה שהוא היה מיוחד וזה היה… נעים.
"מי אתה?" שאל נואר בקול רם, מנסה לצאת מנקודת הנחה שהוא אכן לא משוגע.
'חבר,' ענה הקול ונואר יכל לשמוע חיוך בקולו. 'ראיתי את הסבל שלך. אני מבין אותך, אני שומע אותך.' המשיך. כבר שנים שאיש לא הבין אותו, שנים שהוא היה הכבשה השחורה של המשפחה, שנים שהוא חי בצילה של אחותו הזוהרת והמושלמת. לא היה קל להחמיא לו, אבל אולי זה הרושם שנוצר רק משום שאף אחד לא ניסה.
'זה לא הוגן, נכון? לחיות בצל של משהו אחר. היא אפילו לא הבת הבכורה ובכל זאת… ראש שושלת המוות.' כאב אמתי נביט מהקול, כאילו הוא מבין. אף אחד לא יכול להבין. נואר ניסה לשכנע את עצמו, להתנגד, אבל זה היה חזק ממנו. גם כשהוא לא רצה להאמין, הוא היה חייב. זה הרגיש כל כך נכון.
'אני מבין, זה לא קל. להיות עבד לציפיות של אביך, נורא. להיות מושפל פעם אחרי פעם על ידי אחותך הצעירה, נורא. לאבד כל כך הרבה מבלי שאיש בכלל יודע על כך… נורא ואיום," הקול השתתק לרגע. 'סבלת מספיק, אני יכול לשים קץ לכל זה. רק תיתן לי להיכנס.' הקול נשמע כמו קול של סוכן מכירות חלקלק. מליוני מחשבות חלפו במוחו של נואר, הוא אומנם היה שרוי תחת ההשפעה המהפנטת של הקול אבל עדיין היה יכול לחשוב בצלילות, לאן הקול רוצה להיכנס? ולמה דווקא נואר?
'כי אתה מיוחד.' הוא לא הפסיק לחזור על זה. הוא ידע שזה מה שנואר רצה שיאמרו לו יותר מכל. 'עכשיו תן לי להיכנס. אני יכול לשים קץ לסבל שלך, אני יכול לגאול אותך מייסורייך.' לפתע נואר הבין שהקול לא שאל אותו דבר. הוא הרגיש את עיניו נעצמות, גופו הפך רפוי ואז כל שיכל לראות היה שחור. אירוני ככול שזה היה, זה אכן קרה. שדה הראיה שלו התחיל להשחיר בקצב מהיר והכאב שעטף אותו היה בלתי נסבל, כאילו מכים את גופו במיליון פטישים.
הוא צרח לעזרה, לא בטוח אם משפחתו שומעת אותו. הוא יכל להרגיש את גופו פוגע בקרקע בחוזקה.
הדבר האחרון שיכל לשמוע היה את אחותו קוראת בשמו, ואז הוא איבד את ההכרה.