"שושלת המוות"- פרק אחת עשרה ^^

פרק אחד עשרה

לפני שמישהו מהם הספיק לשים לב מה קורה – השער נפער לגודל מלא וממנו יצאו כמה מפלצות קנגרו אפורות ומגודלות עם שוליים בלתי מוחשיים וריח של הביוב ביפן.
הראשונה מביניהן קפצה על אלינור, בעוד היא בעטה אותה מעליה ותקעה פגיון בבטנה. אחד מהנערים היפניים ירה בראשה כמה פעמים, רק בכדי לוודא שהיא לא תהווה סכנה נוספת.
במקביל אליהם, ג'ס וארטמיס החלו לירות במפלצות הקרובות אליהן, בעזרתו של הנער בעל החרב, שעשה כמיטב יכולתו לא למות. אומנם יכולות החרב שלו היו לא רעות, אבל לא היה קל להלחם במפלצות עם נשק לטווח קצר.
הם משיכו כך במשך זמן מה, אבל השער לא נסתם. עוד מפלצות ויצורים מחרידים אחרים יצאו מן השער ללא הפסקה, והם החלו להבין שאפילו הם היו מעטים מדי. המפלצות הקיפו אותם מכל עבר וכלאו אותם במעגל שרק הצטמצם והצטמצם.
"רואים את הגבעה שם?" טיילור ניסתה להתגבר על שאון הקרב בקולה ונסתה להחוות בראשה אל עבר גבעה קרובה. "אם נצליח להגיע לשם, סביר להניח שהמפלצות יעקבו אחרינו, כי זה גם בכיוון העיר. אם נהיה מהירים נוכל להתמקם במקומות הרבה יותר אסטרטגיים."
ארטמיס לא רצתה להודות בכך, אבל זאת הייתה תכנית פעולה לא רעה. "נשמע טוב," ג'ס החליפה אותה. "איך יוצאים מזה?"
"כולם לכוון נשק לכיוון הזה-" ארטמיס לקחה פיקוד והצביעה על חלק חלש במעגל בעצרת הרובה שלה "אנחנו נצא מהפרצה."
אף אחד לא התווכח. טיילור לא אהבה את ההשתלטות של ארטמיס על תכניתה, אבל גם היא לקחה חלק במאמץ ותוך כמה דקות כולם הספיקו להתמקם על הגבעה.
הנער היפני עם החרב שימש כהסחת דעת בזמן שהשאר ירו או השליכו פגיונות, ותוך זמן קצר לא נשאר אף אחד על הגבעה מלבדם.
ברגע שהמפלצת האחרונה הפכה לאבק קרסו כל הנערים על הגבעה.
"זה היה אדיר!" קראה אלינור בשמחה וצחקה צחוק פראי ומתגלגל שהדביק בו את כולם.
ג'ס חייכה אל עבר ארטמיס כאומרת 'אמרתי לך', ולפתע היא כבר לא הרגישה כל כך רע עם גניבת הכדור. בסופו של דבר, היא הצילה לא מעט חיים ונהנתה באותו היום.
"תודה רבה על העזרה שלכם." אמר הנער עם החרב לבנות לאחר שכולם נרגעו מהתקף הצחוק. הוא עדיין דיבר במבטא יפני, וארטמיס בקושי הצליחה להבין את מה שהוא אמר. "אני קנטה קאסטו. נעים לי מאוד לפגוש אותך, בת משפחת מיינרד." הוא ניגש אל ארטמיס ולחץ את ידה. היא חייכה בנימוס.
"נעים-להכיר-גם-אותך," ג'ס התערבה מהצד, ממשיכה לדבר באיטיות.
"ג'ס, אני באמת חושבת שאין צורך-" ארטמיס ניסתה לעצור אותה.
"אל תדאגי, אני יודעת איך עושים את זה," ג'ס ניסתה להרגיע אותה – מה שהלחיץ אותה עוד יותר.
היא המשיכה להציג את עצמה, טיילור ואלינור באותה הצורה וארטמיס החלה לחשוש שהן בדרך אל תקרית דיפלומטית.
שתיקה מביכה שררה ביניהם למשך כמה שניות, ואז, להפתעת כולם, קאטסו החל לצחוק. "אני מדבר אנגלית, את יודעת." הוא אמר וניסה להפוך את מבטאו לפחות מורגש בהצלחה יחסית.
"הו," ההבנה החלה לחלחל אל ראשה של ג'ס, "אז למה לא אמרת קודם?"
"האמת שאמרתי." השיב לה קאטסו וחייך חיוך חושף שיניים לבנות.
היא משכה בכתפיה כתגובה. 'זה היה באנגלית?' ג'ס שאלה את ארטמיס ללא קול, והיא נאלצה לעצור את עצמה מלצחוק.
"דרך אגב, אלה אקיו והארו קיי. הם תאומים, כפי שבטח שמתן לב, והם השותפים שלי." הוא הציג את חבריו.
"יש לנו תאומים גם באמריקה!" ג'ס קראה בהתרגשות. הבנות כמובן הבינו למה היא התכוונה, התאומים אלכס וסקארלט, אבל האזכור שלהם בהקשר לתאומים היפנים בכל זאת היה מצחיק. כל החבורה צחקה מבלי בכלל להבין על מה הם צוחקים.
לאחר עד זמן ממושך על הגבעה, קאטסו וחבריו הציעו לבנות לאכול סושי יפני אמתי.
"אני מתה על סושי." חייכה ארטמיס.
טיילור וג'ס ניסו לדבר בפנטומימה עם הארו ואקויו שלא הבינו מילה והפכו את כל הסיפור למשחק – וגררו איתן את אלינור, שלא נראתה מרוצה במיוחד – בעוד ארטמיס וקאטסו הולכים לאטם בעקבותיהם, נהנים מאוויר הלילה ומאורות העיר שהולכים ומתקרבים עם כל צעד.
"אני מכיר את המסעדה הכי טוב בכל טוקיו." אמר קאטסו בחיוך. ארטמיס שמה לב לכך שכאשר הוא חייך עיניו הצטמצמו במעט, קצת כמו דמות אנימה.
"יופי," היא אמרה בשמחה, "אני גוועת ברעב."
"אז…" הוא ניסה למצוא נושא שיחה, "איך החיים באמריקה?"
"בסדר, אני מניחה," היא השיבה באגביות. "אומנם לא מעניין כמו כאן, אבל יש אצלנו הרבה יותר שערים פעילים. לא משעמם לרגע." היא הוסיפה וגיחכה.
"נשמע נחמד, פה יש רק את השער הזה בכל הסביבה, אז יש לי יותר זמן להתאמן." ענה קאטסו.
"אתה לא עושה את זה הרבה זמן, נכון?" שאלה. "כלומר, הנהגת צוות שמירה והכל."
"זה כל כך בולט?" הוא גיחך. קלות ועיניו שוב הצטמצמו, מחווה שהזכירה לארטמיס את אחד התחביבים הסודיים שלה, סודיים כל כך שאפילו ג'ס לא ידעה עליו. "האמת היא, שקיבלתי את התפקיד לפני שבועיים, אחרי שהמפקד הקודם…" החיוך נמחק מפניו, והוא לא היה צריך לסיים את המשפט. הוא השפיל את מבטו אל הקרקע. במבט הרציני הזה והאווירה הכללית הוא נראה בוגר הרבה יותר ממה שבטח היה.
"אני מצטערת…" אמרה ארטמיס והניחה את ידה על כתפו. הוא לבש חולצת טריקו שחורה ודקה, כך שהיא ממש יכלה להרגיש את עורה החמים תחתיה. "הכרת אותו?" שאלה ברוך.
"הוא- הוא היה אחי הגדול." ארטמיס הרגישה כאילו קאטסו הצית פתיל של פצצה והשליך אותה באוויר.
"אחי הגדול די שונא אותי," היא הייתה חייבת לומר. "פעם היינו קרובים אבל הכל השתנה אחרי שאבא שלי – גבריאל מיינרד, אתה בטח מכיר את השם – אמר לנו שאני היא זו שהולכת להיות ראש המשפחה ולא הוא." המשיכה.
קאטסו הרים את מבטו אליה. הן היו חומות וכהות – כמו העיניים של רוב היפנים האחר שחיו ביפן – אך באותו הרגע, לאורות העיר שהתקרבה, נראו עיניו מרהיבות, כמו שמים שחורים בלילה מלא כוכבים.
"את חושבת שהוא מקנא בך?" שאל בשקט.
רק באותו הרגע הבחינה ארטמיס ששניהם נעצרו במקומם, קאטסו היה קרוב אליה, קרוב מידי.
"אני לא יודעת…" ענתה בשקט. פניו של קאטסו היו קרובות מאוד לשלה, בחנו אותה. היא הרגישה כאילו הכירה אותו שנים, ובכל זאת…
"בוא נתקדם," היא אמרה, והחלה להדביק את הקצב של שאר החבורה.

***
דירתו של נואר היתה חשוכה – הוא הסיט את כל הווילונות וכיבה את האורות. מאז שהתעורר בבית החולים, אור גרם לעיניים שלו לכאוב בצורה מפחידה.
'זאת עוד תופעת לוואי שולית.' אמר הקול במוחו.
"כמה תופעת לוואי עוד יש?" שאל בקול רם.
'זה לא משנה. הדבר החשוב הוא הנקמה שקרבה, אתה יכול להרגיש את זה?' שאל הקול.
"כן…" נואר השיב, חיוך הסתמן בזווית פיו. הוא הרגיש חזק, הוא הרגיש את הרצון לנקום זורם בעורקיו, הם ישלמו. כולם ישלמו.
"אחי." דלת חדרו נפתחה ודילן פרץ פנימה. "איתרנו את הבנות ביפן. אנחנו טסים לשם במטוס שעל הגג." דילן הביט סביב, נואר ישב על המיטה שלו כשראשו שעון לאחור, עיניו עצומות למחצה וחיוך מדאיג במקצת על שפתיו.
"למה אתה לא מדליק את האור?" שאל דילן, משהו בסיטואציה הזכיר לו קטע מסרט אימה שראה פעם. "הכל בסדר איתך, גבר?"
"כן… כן. הכל בסדר." אמר דרך שיניים חשוקות.
'תזכור, לא לעורר חשד.' פקד הקול. נואר חייך אל דילן חיוך ידידותי "אני כבר מגיע." דילן הנהן, ברגע שהוא סגר את הדלת אחריו, נואר נעל את מגפיו ויצא מהחדר.
נורמאלי. גורם ההפתעה. נקמה. הוא המשיך לחזור על המילים עד שהגיע אל מנחת המטוסים שנמצע על גג הבניין שם חיכו לו דילן וג'ון.

דילן, ג'ון ונואר ישבו במושבים הקדמיים במטוס הסילון המשוכלל של משפחת מיינרד.
ג'ון הטיס את המטוס, נואר היה טייס המשנה ודילן היה הגיבוי למקרי חירום וישב מאחוריהם.
במשך כל החלק הראשון של הטיסה עד לקצה השני של העולם השתררה דממה. איש לא אמר מילה וכל אחד היה טרוד במחשבות משל עצמו.
ג'ון מיקד את כל תשומת הלב שלו בלוח המחוונים של המטוס ועקב אחרי הג'י-פי-אס האווירי שלו. הוא למד להטיס את המטוס כשהיה בין שמונה עשרה וקיבל שיעורים פרטיים מסיימון מיינרד בעצמו.
גם נואר למד להטיס את המטוס כשהיה בן שמונה עשרה, אבל בתור טייס משנה במטוס המשוכלל ביותר בעולם לא הייתה לו עבודה מרובה והוא שקע במחשבות.
בינתיים דילן התעסק בחלקי הרובה שלו בשקט, הוא ידע שברגע האמת לא יהיה לו הרבה מה לעשות עם המטוב שלו לא יהיה במצב תקין, ובלי ג'ס שתתקן אותו הוא היה חייב לנסות זאת בעצמו.
'אתה צריך לומר משהו, הם יחשדו שמשהו לא בסדר.' ציין הקול.
נואר חיכך בגרונו, מקשיב לעצתו של הקול. "אתם זוכרים שפעם, כשהיינו בני אחת עשרה בערך, תמיד חלמנו לעלות על המטוס הזה?" הוא שאל. הם אהבו לדמיין את הטיסות המעניינות שיהיו להם לכל מקום שירצו בעולם – נלחמים במפלצות ונהנים מהחיים.
"כן," דילן הסכים בהיסח הדעת, עדיין מתעסק עם הרובה שלו. "אה, ודרך אגב – סליחה שנטשתי את בית החולים ככה קודם. זה היה מ… כעס." הוא הפנה מבט מאשים אל ג'ון, שהשתדל להתעלם ממנו ולהתעסק עם כמה מתגים.
"זה בסדר, אני מבין שהייתה לך סיבה מספיק טובה… כנראה." אמר נואר, מתעלם מהמתח הפתאומי שנוצר בין חבריו.
"למען האמת שזה לא בסדר," אמר ג'ון בלי להסיט את מבטו מהמשך הדרך. "כי מאז שהיינו ילדים למדו אותנו להפריד בין דברים, בין עבודה למשפחה, בעין אהבה לחברות. זאת אומרת, הייתי מצפה שמשהו שגדל עם ערכים שכאלה יבין את זה באיזה שהוא שלב." הוא דיבר אל נואר, אך היה ברור שדבריו התייחסו אל דילן.
"אני לא מפריד בין משפחה לעבודה?" הוא שאל בכעס, "אחרי שלוסי הגיעה אתה הפכת לחולה אהבה, לעזאזל. אתה פישלת בכל משימה שנייה שלך ומי היה שם כדי לחפות עלייך? כן, החברים שלך, אלה שהרחקת ממך כאילו הם איזו מגפה."
"איך התחלנו לדבר על לוסי פתאום?" שאל נואר בתמיהה.
הם התעלמו ממנו והמשיכו לריב ביניהם, ונואר לא הבין מה הוא אמר שהוביל אותם לזה. 'מה הבעיה שלהם?' הקול הרהר בראשו של נואר. יאוש קל התגנב לקולו, כאילו אין לו כוח לשמוע את הריבים השטותיים האלו.
'אין לי מושג,' נואר השיב לו באותו היאוש.
"חברים?" אמר נואר בקול שקט יחסית, אך שהבחין שהם לא שומעים אותו בכלל קרא להם בשנית בצעקה.
"מה קורה לכם?" שאל. "קרה משהו כשהייתי מחוסר הכרה?"
"זה לא קרה בזמן שהיית מחוסר הכרה," התחיל דילן לומר. "זה קרה הרבה לפני כן."
'למה בני אדם כאלו דרמטיים?' הקול התלונן בראשו. 'תעשה שזה יפסיק.'
"זה קרה בעבר!" נואר קבע, "אנחנו באמצע משימה, במטוס, כמו שחלמנו. אתם באמת רוצים לבזבז את זה ככה?"
מלמולי הסכמה נשמעו משניהם, אבל היה ניכר שהם עדיין לא בטוחים בזה לגמרי.
"זה לא מספיק טוב, אני רוצה שתגידו את זה. אתם חברים, משפחה." דרש נואר.
ג'ון הביט בנואר ולאחר מכן הפנה את מבטו לעבר דילן, דילן עשה כמותו. הם הביטו זה בזה זמן ממושך עד שלבסוף אנחה ארוכה נפלטה מפיו של ג'ון.
"מצטער, בסדר?" הוא אמר את זה בהקלה מסוימת, "אני יודע שניסיתם לעזור לי תמיד, שניסיתם לנחם אותי אחרי שלוסי… טוב, הבנתם את הכוונה. הייתי אידיוט וחשבתי שאצליח להסתדר לבדי אבל טעיתי. זה שיש לך חברים טובים רק הופך אותך לחזק יותר, בסדר?" הוא השפיל את מבטו.
"מצטער שדיברתי ככה על לוסי… זה פשוט, הכל היה פשוט עד שהיא נכנסה לתמונה. כלומר, ברור ששמחתי בשבילך אבל ככול שהזמן עבר הרגשתי כאילו אתה שוכח אותי, כאילו אני נשאר מאחור." דילן באמת הצטער באותו הרגע.
הם סלחו זה לזה והאווירה במטוס הפכה לטובה הרבה יותר.
'בני אדם…' מלמל הקול ונואר ממש היה יכול לראות אותו מגלגל עיניים בעיניי רוחו.