שוקולדים – פרק 7

פרק שביעי – בילי מרץ 2004

איזה מעצבן. שבועיים עברו מאז הכרתי את רון והוא לא התקשר. מיליון אפשרויות התרוצצו בראשי, ואף אחת מהן לא הנמיכה את רמת העצבים. עד שמישהו מוצא חן בעיני הוא נעלם לי מהחיים בלי להשאיר סימן. אפילו מספר טלפון או שם משפחה לא היו לי. כל מיני מחשבות עלו בראשי, אולי קרה לו משהו בפעילות באחת הפעולות בשטחים, אולי יש לו חברה והוא לא רוצה קשר איתי. ואולי ואולי ואולי…
ביומיים הראשונים שלאחר מכן ההרהורים גרמו לי לחוסר ריכוז בעבודה דווקא בתקופה הכי לחוצה בשנה מבחינת מכירות. לפני פסח חגגנו כל יום שיא חדש של מכירת שוקולד. שוק השוקולד לא פשוט בימינו, בייחוד כשיש חברה אחת ששולטת ברוב השוק והיא לא SWITY. השנה יצאנו עם קו חדש של מארזי מתנה שהצליח מאוד והביא רוח קרבית לאגף המכירות שהדביקה את כל המחלקות האחרות בנגיף ההתלהבות. כולם נרתמנו למען המטרה: "השגת כמה שיותר רווחים לבעלי ההון". האמת היא שזו המטרה של כל חברה מסחרית, למרות שעל פניו נראה שלכל עובד מטרה אחרת. אחד, לפרנס את משפחתו ואילו אחר משקיע המון מזמנו בכדי לקדם את הקריירה שלו ולנסוק במעלה מדרג הניהול.

במקביל המשכתי לעבוד על עלויות פרויקט מזרח אירופה בתיאום עם מנהל התחום בחברת "תמר השקעות". הכנו ספר משותף לשתי החברות שיאגד בתוכו את כל הפרטים הקטנים, לוח זמנים מסודר, מהן הפעולות שיש לנקוט בכדי לגייס את ההון הדרוש וכדומה.
בוקר אחד פתחתי את המחשב של המנהל שלי בכדי למצוא העתק של מצגת משנה שעברה שהייתה ברשותו. המחשב נשאר דלוק מאתמול, כך שלא יכולתי שלא לקרוא את המכתב שנגלה לעיני. המכתב היה מיועד למנכ"ל וסמנכ"ל הכספים, כאמור המנהל שלי. עיניי נפערו בראותי את הכתוב "בהמשך לשיחת הטלפון הקצרה שהייתה בנינו, אתם מחזיקים משהו ששיך לנו, מניות של חברת I.D.SECURTY . למען ביטחונכם ובטחון משפחותיכם עדיף שתמכרו את המניות עד סוף השבוע".
המייל מאוד הסעיר אותי. איומים בחברה בה אני עובדת?! ובטוח מגורם פלילי, זה לא משהו שתמימותי ציפתה לו. דבר ראשון התקשרתי אל עדי חברה טובה שלי ולשעבר גם שותפתי לדירה. "היי מותק, מזמן לא שמעתי ממך" היא אמרה באירוניה לאחר השיחה שערכנו אתמול אל תוך הלילה.
"אני שמה לב שהאנרגיות שלך השתנו הבוקר" " עניתי.
"כן, היום עשיתי מדיטציה מדהימה בגינה מה שפתח לי את כל הצ'אקרות. את חייבת לנסות את זה. חוץ מזה התחלתי לארוז את הדברים שלי, אני עוברת בעוד שבועיים לצפון וכבר מתרגשת."
"אם ככה אולי האנרגיות שלך יעזרו לי לפתור תעלומה?". סיפרתי לעדי על האימייל שהגיע וכמובן שבקשתי שהיא תשמור את זה בסוד.
"דבר ראשון שאני מציעה לך הוא לא להתערב. אל תספרי על מה שראית לאף אחד. אין צורך שתכניסי ראש בריא למיטה חולה. אבל בגלל שאני מכירה אותך ויודעת שאת מאוד סקרנית אז תפתחי את גוגל ותחפשי קצת חומר על המניה הזו".
"באמת יש לך אנרגיות חיוביות ורעיונות מצוינים היום.איך לא חשבתי על זה קודם? אני אהיה איתך בקשר מאוחר יותר ואספר לך מה קורה, כי אני צריכה לבקש מאביב, שיסביר לי קצת על האתר של המניות כדי שאני אבין מה קורה"
"טוב, ביי".
את אביב מצאתי שעתיים מאוחר יותר לאחר שהוא סיים מצגת כלשהי להנהלת החברה. פתחתי את אתר הבורסה בתל אביב בעזרתו האדיבה של אביב, שהסביר לי את הטבלאות העוקבות אחר ניירות הערך.
מסתבר שמחיר המניות של חברת I.D.SECURTY לא השתנה באופן משמעותי לאחרונה. לאחר מכן חיפשתי מידע נוסף על החברה, רציתי לדעת למי היא שייכת ולמה יש למישהו סיבה לשלוח מייל כזה מוזר. גיליתי שחמישים ואחד אחוז מהחברה מוחזק על ידי חברה ממשלתית והשאר בידי הציבור, כלומר בידי חברי בורסה שהם חברות פרטיות או חברות השקעות שרשומות בבורסה. הרהרתי בכל הסוגיה הזו, ומעט פחד החל להצטבר בבטני. הרי מישהו מצא לנכון לאיים על מנהלים בחברה שלי, מי זה יכול להיות? סביר להניח שזה מישהו בעל אינטרסים, שאני לא יודעת מה הם, והוא לא בוחל באף אמצעי בכדי להשיג את מטרתו.
עוד אני מהרהרת ובוהה מידי פעם בחמסה הכחולה, שעדי הביאה לי, בכדי שתשמור עלי במשך היום, ותגן עלי בחירוף נפשה נגד כל עין רעה שלא תבוא, הטלפון הסלולרי צלצל. מספר לא מוכר.
"שלום" עניתי
"שלום, הגעתי לבילי?"
"בילי, מדברת".
"בילי, מדבר דרור, הסגן של רון כהן. לפני שבועיים היינו בפעילות ורון נפצע. אל תיבהלי, אומנם הוא נפצע בינוני, אך מראה סמני התאוששות. לפני יומיים אמא שלו הראתה לי פתק שהיא מצאה בכיס מכנסיו עם השם והטלפון שלך ושאלה אותי אם אני יודע מי זה בילי. היא חשבה שאת בן. ואז נזכרתי שהוא ספר לי, כשהיינו בנגמש, על משהי עם שם של בן שהוא הכיר. ובאותו יום קרה מה שקרה. הייתי מתקשר אליך קודם, אבל לא ידעתי איך להשיג אותך".
חיפשתי את המילים הנכונות, אבל כל מה שיכולתי היה לכעוס על עצמי על שחשדתי שיש לרון חברה ושאולי הוא לא ישר איתי בזמן שהוא שכב תחת שולחן הניתוחים. "מה שלומו?" שאלתי
"הוא מתאושש, והרופאים אומרים שהוא ייצא מזה. מידי פעם הוא מורדם בגלל הכאבים, אבל הבנתי שהם הולכים ופוחתים ושאפשר לבקר אותו."
"אתה במקרה לידו? אני יכולה לדבר איתו?"
"לא, כרגע הוא ישן ואני חייב לחזור לפלוגה, אבל אולי כדאי שתבואי לבקר אותו, אני חושב שהוא ישמח"
"כן, אני אעשה זאת. איפה הוא נפצע?" "בבטן וביד. תסלחי לי אני חייב לרוץ הוא מאושפז בתל השומר בפנימית ב', ביי".
"ביי" עניתי והשיחה הלא צפויה הסתיימה.
בשעה חמש יצאתי מהעבודה ונסעתי לבית החולים. העומס ביציאה מפתח תקווה לצומת מורשה היה בלתי נסבל כרגיל. עצרתי ליד חנות פרחים ברחוב ז'בוטינסקי והתפללתי שלא יעבור בחמש הדקות הקרובות פקח חנייה וייתן לי דוח. זר סחלבים משך את תשומת לבי, ראיתי שהפרחים טריים מכיוון שהיו עדיין סגורים ולקחתי אותו. אני אוהבת סחלבים. לדעתי זה הפרח הכי רומנטי ואצילי. הצורה שלו והצבעים, לבן וסגול, מזכירים לי שרביט של מלכים. יצאתי מהחנות וראיתי את הפקח רושם דוחות על מכוניות במרחק עשרים מטרים לכל היותר מברי שלי. רצתי לברי עם הזר, התיישבתי בכסא הנהג וחיוך ניצחון עלה על שפתיי, ניצחתי את הפקח.
הגעתי לשער בית החולים, לקחתי כרטיס חנייה ונכנסתי פנימה. המחלקה הפנימית שוכנת בבניין השלישי אחרי הכניסה. נכנסתי למעלית. מעלית רחבה וארוכה שנותנת תחושת אי נוחות מסוימת. דלתות המעלית נפתחו ונכנסתי לפנימית ב'. מיד סחרר אותי ריח חריף של חומרי ניקוי שעמד באוויר ואחיות נראו ממהרות ממקום למקום. ניגשתי לקבלה. "סליחה, היכן חדרו של רון כהן?"
"חדר 12" ענתה לי הפקידה.
בחדר, הריח החריף של חומרי הניקיון התחלף בריח חריף יותר של חומרי חיטוי, וברקע נשמע ציפצוף מוניטור כלשהו. רון שכב על מיטת בית חולים מסורגת בצדדים, אחת מבין שתי מיטות שהופרדו על ידי וילון כחול כהה ועיניו עצומות. מעל עינו נחה תחבושת צבועה במשחה צהובה, כנראה שהוא נפצע גם במצח. על הקירות נתלו מספר תמונות של נופים וכורסא הוצבה בפינה שליד החלון.
שלושה שוטרים לבושים במדי משמר הגבול, ממבחר בחורי ישראל עמדו ליד המיטה. בילי, לא יפה להסתכל במעמד זה על בחורים אחרים, הזכרתי לעצמי. ומהצד השני ישבה אישה כבת חמישים, מעט מלאה ומטפחת קשורה לראשה. תיארתי לעצמי שזו אמא שלו. לידה ישבה בחורה יפיפיה, בעלת שער שחור חלק ועיניים חומות ענקיות. "שלום" אמרתי
"שלום, באת לבקר את רון?" שאלה אותי האישה המבוגרת.
"כן, אני ידידה שלו, בילי. מה שלומו?"
"את רואה, אלוהים יעזור לו, הוא נפצע מכדורים בבטן וביד. היום הוא פתח את העיניים וחייך. נשמה שלי, כמה התגעגעתי לחיוך שלו. אבל הרופאים שוב הרדימו אותו כדי שינוח."
הנהנתי במבוכה והייתי קצת מוטרדת מהיפיפיה שיושבת לידו, הרגשתי שאין לי סיכוי לידה אם זו אקסית מיתולוגית והנחתי את הפרחים בקצה המיטה.
"חלי, לכי תביאי אגרטל לפרחים היפים" אמרה אמו ליפיפיה וחלי קמה. אחד השוטרים שאל אותה אם היא צריכה עזרה ופנה ליציאה מהחדר לפני שזכה לתשובה כלשהי.
בדרך לבית החולים תכננתי את הפגישה עם רון לפרטי פרטים. את הכניסה שלי לחדר, את החיוך הקלוש שלו בראותו אותי ואת השיחה החד צדדית שאני אנהל כי בטח יהיה לו קשה לדבר. משום מה בכל החלום בהקיץ הזה לא העליתי את המחשבה שיהיו עוד אנשים שיבואו לבקר אותו. כעת נעמדתי בחדר הקטן לצד שאר האנשים והרגשתי נבוכה. לאחר מספר דקות חלי והמלווה שלה חזרו עם אגרטל מפלסטיק ומעט מים, היא חייכה אלי, לקחה את הפרחים ופינתה לאגרטל מקום בין שאר האגרטלים על השידה ליד המיטה ואמרה "אני יוצאת להביא כסא בשביל בילי"
"לא צריך" עניתי "אני אלך לקחת"
"אל תרגישי לא בנוח, זו הזדמנות נהדרת בשבילי לחלץ איברים".
אחרי שחלי חזרה שלושת השוטרים אמרו שלום ושהם חייבים לזוז. אמא של רון שאלה אותם אם הם יכולים לקחת אותה לבית אחותה שברמת גן, לא רחוק מבית החולים והבטיחה בקול שהיא תחזור מחר. נדמה לי שההבטחה הייתה מיועדת עבורה בלבד, מן עזרה של הקול להזכיר לנפש מה קורה בהווה. אחד השוטרים אמר שהוא גר ברמת גן ושהוא נוסע הביתה, כך שאין לו בעיה להקפיץ אותה.
נשארנו חלי, אני ורון שישן. חלי הביטה ברון, החזיקה את ידו ונשקה לה. לאחר מכן הרימה את מבטה אלי "בילי, ממתי את מכירה את רון? אני לא זוכרת שהוא הזכיר אותך"
"הכרנו ערב לפני שהוא נפצע. תסלחי לי שאני שואלת, אבל מי את בשבילו?" לא יכולתי לעמוד במתח הזה. הייתי חייבת לדעת מיהי.
"אני התאומה שלו. אומנם אנחנו תאומים לא זהים, אבל בכל זאת רואים שאנחנו אחים, לא?" האמת שלא ממש ראיתי דמיון, רון נראה בסדר גמור לדעתי, אבל אחותו מדהימה.
"הייתי בטוחה שאת חברה שלו לשעבר או משהו כזה, והרגשתי מאוד לא בנוח להיות כאן". חלי צחקה "אולי עוד מעט תבוא החברה שלו לשעבר לבקר אותו. תוכלי לזהות אותה לפי המטאטא שהיא טסה עליו".
"עד כדי כך מכשפה?"
"עוד יותר משאת מתארת. אני מקווה שהשינה של רון עמוקה והוא לא שומע אותי, כי הוא שונא שאני מדברת עליה. בכל מקרה ברוכה הבאה". חלי סיפרה לי באריכות על היום בו רון נפצע, על הטלפון שהבהיל אותם לבית החולים ועל התמיכה שהיא נותנת לאמא שלה, שישנה עכשיו אצל אחותה ולא מוכנה לחזור לירוחם כל עוד רון בבית החולים. אבא שלהם ישן בבית כי הוא חייב לעבוד ובסוף השבוע מגיע גם כן לבקר וישן בבית אחותה של אשתו. חלי לומדת באוניברסיטת בר אילן לתואר במשפטים ושוכרת דירה עם חברה בגבעת שמואל, קרוב לאוניברסיטה, כך שמאוד נוח לה לבקר את אחיה.
נראה היה שחלי מרוצה מחברתי, המשכנו לפטפט ולא הרגשנו שהזמן עבר עד אשר האחות עברה בין החדרים ובקשה מהאורחים לפנות את המחלקה. היא אמרה לנו שרון מורדם וכנראה יתעורר רק מחר בבוקר, כך שמוטב שנעזוב ונחזור לבקר למחרת. ארזנו את התיקים שלנו וחלי נתנה לרון נשיקה על המצח. אני לא ידעתי מה לעשות, לנשק אותו קצת מוקדם מידי, לנפנף לשלום עם היד קצת מטופש כי הוא ישן ולא לעשות כלום יעיד על קרירות מצידי. לבסוף החלטתי לנשק אותו על לחיו ויהיה מה שיהיה.

יומיים לאחר מכן שוב הגעתי לבקר את רון. אמנם רציתי להגיע יום קודם, אך הזמן בין ביקור לביקור נראה לי קצר מידי ולא רציתי שחלי תחשוב שאני מתלהבת יותר מידי מאחיה. לפי הסיפורים שלה על החברה שלו לשעבר הבחנתי בהתערבות יתר מצדה בענייניו וזה לא התאים לי. כאשר הגעתי לחדרו רק אמא שלו הייתה והוא היה ער, שוכב על המיטה כאשר גבו מוגבה על ידי כריות לכמעט ישיבה ומסכת חמצן על אפו. מבט של הפתעה נשקף מעיניו וחיוך התפשט מתחת למסכה.
"היי רון" אמרתי ושוב הייתי נבוכה, כי לא ידעתי מה הוא חושב על הביקור שלי. אולי הוא לא רוצה שאני אהיה כאן.
"בואי חמודה, שבי לידי, יש כאן כסא פנוי" אמרה אמו. "אולי את רוצה תה? הבאתי תרמוס מלא תה עם נענע".
"תודה, אשמח לתה" עניתי.
היא שלפה כוס חד פעמית ומלאה אותה תה חם ומתוק, והוציאה קופסא מלאה עוגיות מרוקאיות מאורכות, עגולות, עם ריבה ובלי ריבה מתיק גדול שהיה מונח בתוך הארונית. בדיוק מה שרציתי באותו רגע. לקחתי שתי עוגיות וטבלתי בתה מתענגת על הרכות המעורבת במתיקות בפה שלי.
אמא שלו התחילה לפרט מיד את מצבו. היא ערכה סקירה מקיפה שלא הייתה מביישת אף רופא על הפציעה בבטן, על הניתוח והוצאת הטחול, ועל הניתוח השני והמסובך שהוא עבר בידו. מסתבר שאם הוא היה נפצע באופן דומה מספר שנים קודם לכן היה צורך לכרות את ידו, אך כיום הטכנולוגיה מאוד מתקדמת ובעזרת מכשיר לייזר מתוחכם הצליחו לחבר את כף היד שממש נתלשה ממקומה.
לאחר הסקירה היא החליטה לעבור לנושא אחר. "בילי, איזה שם זה? אף פעם לא שמעתי שקוראים לילדה בילי". "למעשה, השם שלי בתעודת הזהות הוא בלה על שם סבתא שלי. אבא שלי התעקש שיקראו לי על שם אמא שלו. אמא שלי התנגדה, אך וויתרה מכיוון שראתה שזה מאוד חשוב לו. אני זוכרת שתמיד קראו לי בילי. בהתחלה כשם חיבה ואחרי שכולם התרגלו הם כנראה שכחו שקוראים לי בלה". לאחר השם שלי היא עברה לשאלות מקיפות בנושא המגורים שלי, מגורי הורי במה הם עוסקים, כמה אחים ואחיות יש לי, במה אני עוסקת וכן הלאה.
כל אותו זמן רון שכב בלי לומר מילה ורק הקשיב למה שנאמר בחדר. בשעה שבע אמא שלו אמרה שהיא מאוד עייפה, כי היא נמצאת בבית החולים מהבוקר ושאלה אם אני יכולה להישאר איתו עד שיסגרו את המחלקה בפני אורחים. כמובן שהבטחתי להישאר. חיכיתי להיות איתו לבד. זה היה מוזר עבורי להכיר את המשפחה שלו בשלב כל כך מוקדם להיכרותנו.
כאשר אמא שלו הלכה הוא הוריד את מסכת החמצן. "היי בילי, אני שמח שבאת"
"חשבתי שקשה לך לדבר".
"באת בדיוק כשהתעוררתי, אך כששמתי לב שאת מנהלת שיחה עם אמא שלי החלטתי ליהנות מהמבוכה שלך בהתחלה וממה שסיפרת לאחר מכן על השם שלך. הצחקת אותי ולא רציתי להפריע. חוץ מזה נראית מאוד חמודה במהלך הניסיונות שלך לענות על כל השאלות החטטניות של אמא. אני מכיר אותה טוב, וזה לא פשוט לענות על כל השאלות שלה. מה גם שעכשיו אני מכיר אותך הרבה יותר טוב. אני יודע את כל הפרטים האלו עליך ועל המשפחה שלך בלי ששאלתי או הפעלתי איזה סוכן סמוי".
קמתי והתיישבתי בכסא שהיה יותר קרוב אליו. היה לו קשה לדבר ולא שמעתי אותו טוב "אני מקווה שאתה מרוצה מהביקור שלי. הייתה לנו בסך הכול פגישה אחת ולא הייתי בטוחה אם תשמח לראות אותי".
"טוב שבאת" ענה בחיוך "אך אני חושב שזו הייתה הפגישה השנייה שלנו. אומנם בראשונה לא הכרנו באופן רשמי ולא דברנו, אך אני מניח שאפשר לקרוא למסיבה ההיא פגישה, לא?".
הופתעתי "לא חשבתי שתזכור את המסיבה. הנחתי שאם לא העלית אותה באותו ערב אחרי שיצאנו מאולם הכנסים אז אתה לא זוכר אותי מהמסיבה, ובאמת תהיתי על המקריות שבפגישה שלנו באותה הרצאה". רון הרהר לרגע ובסוף ספר לי "למעשה זו לא הייתה לגמרי מקריות. אותו ערב היה ערב חופשי שלי והחלטתי לנסוע ולאכול משהו באחת המסעדות ברחוב דיזינגוף לפני שאני חוזר לדירה. כאשר סיימתי את הארוחה בהיתי מעט מהחלון של המסעדה אל עבר הרחוב ואז ראיתי אותך חצי הולכת חצי רצה. שלמתי במהירות ויצאתי מהמסעדה. עקבתי אחריך עד אולם הכנסים והחלטתי להיכנס. ומאז את יודעת מה קרה".
כמה רומנטי. הרגשתי מוחמאת מאוד מכך שהוא זכר אותי ומצא צורך לעקוב אחרי ולנסות להתקרב אלי.
"זה לא מכובד לעקוב אחרי בחורה צעירה, אם לא היית שוכב כאן חסר אונים ואם לא הייתי מכירה את המשפחה שלך הייתי חושבת שאתה טיפוס מסוכן, אבל בגלל מצבך אני אסלח לך". שנינו צחקנו, אני מכל הלב ורון בעדינות, מנסה לחוס על ביטנו ולא להכאיב לעצמו. "אני לא טיפוס מסוכן, בכל אופן לא עם נשים". אמר והשאיר רמז מעורפל לגבי מעשיו בשירות המדינה. "איך ידעת על הפציעה שלי? הרי אף אחד לא מכיר אותך".
"הסגן שלך התקשר אלי. אמא שלך מצאה פתק עם הטלפון שלי בכיס המכנסיים שלך ונתנה אותו לדרור".
נשארתי בבית החולים עד שהאחות באה לגרש אותי באופן סופי בגלל השעה המאוחרת. "תבואי שוב?" רון שאל, "בהחלט, ביי בינתיים" נשקתי על לחיו והלכתי.