שוקולדים – פרק 5 א'

פרק חמישי – (בילי פברואר 2004)

התעוררתי עם צלצול השעון, ולאחר מקלחת מרעננת סחטתי שלושה תפוזים והתיישבתי לראות את תחילתה של תוכנית הבוקר בטלוויזיה. בילוי בוקר שכזה. שידור מיוחד, רמי גלעדי, פרשן ערוץ 2 לענייני המזרח התיכון דיווח על פיגוע באוטובוס מלא חיילים בדרכם לתחנה המרכזית. פיצוץ עז החריד את רחוב בלפור לא רחוק ממשכן ראש הממשלה, פיצוץ שנשמע היטב בכל רחבי ירושלים. אותן תמונות מוכרות של פצועים מדממים, גופות שרועות על הקרקע, אנשים רצים ממקום למקום ואנשי זק"א הקדושים שעושים את עבודת זיהוי הגופות, מילאו את המסך. קבלתי בחילה ומיץ התפוזים אבד את טעמו, בדיוק כמו בפעמים הקודמות. דמעות החלו ניגרות מעיני למראה ילד בן 5 או 6 שנישא על ידי שוטר כאשר רגליו מדממות והוא קורא נואשות לאימו. המשכתי לצפות בחדשות, מרותקת למסך כמו אחרים מאזרחי המדינה. מה לעשות? יש עבודה והחיים חייבים להמשך. "טוב, נו, נכבה את הטלוויזיה" אמרתי לעצמי. הרמתי את גופי, שהשתרע על כורסת הטלוויזיה וחיפשתי את השלט. רגע לפני שהגעתי אליו קלטו עיניי מכונית נכנסת למסך, נעצרת במרכז הפיגוע ויוצא ממנה, מי אם לא אותו בחור מהמסיבה. לאחר הצגת תעודה כלשהי השוטרים נתנו לו להתקרב אל האוטובוס ולצלם מקרוב את הזוועות. האם הוא עיתונאי או צלם? לא יכול להיות, לכל העיתונאים והצלמים יש אפודה שרשום עליה "תקשורת". מעניין מה הוא עשה שם. בכל מקרה השעה נהייתה מאוחרת והייתי חייבת לצאת מהבית. כיביתי את הטלוויזיה וגררתי את עצמי לעבודה בתקווה שהשבוע ימשך יותר טוב מהדרך בה התחיל.

הגעתי לעבודה, רחוב האופק 32, קרית אריה, פתח תקווה. כאן אני מבלה את מרבית השעות הערות שלי ביממה. החברה בה אני עובדת מייצרת את הדברים שכולם אוהבים, שוקולדים. לפעמים אני תוהה איך הגעתי לכאן. אני שכל חיי שומרת על דיאטה בכדי להיכנס לגינסים האהובים עלי ממירה את כל המאמץ בשוקולדים? האם זה יתכן? עד היום לא מצאתי לכך תשובה.
התנהלות היומיום בחברת "sweety" (בתרגום חופשי "מתוקי") מאוד שלווה. כל המנהלים שנהגו לגעור ב"פקודיהם" מצאו אט אט את הדרך לשוק החופשי בעקבות כניסתו של מנכ"ל חדש, שבכל פעם שאני רואה אותו, בא לי לצבוט בלחיו. כתוצאה מכך אנשים יותר מאושרים, לדעתי, ויותר מחוברים לחברה.
נכנסתי למשרד, פתחתי את המחשב וכמידי בוקר, פתחתי את האינטרנט ב"וואלה חדשות". את החדשות על הפיגוע כבר ראיתי, ולכן עברתי למדור הכלכלי. הדולר יורד במעט, היורו, לאחר עליה חדה בחודשים האחרונים נעצר, מניות התל-תק ממשיכות לעלות ועוד בלה בלה כלכלי יומיומי. כתבה על התעשייה הביטחונית צדה את עיני. המומחים אומרים שבעידן של טרור שווה להשקיע בחברות, שמתעסקות עם עזרים בטחונים. נראה די מעניין. השקעה בבורסה מאוד מפתה, אבל אני שונאת סיכונים ואף פעם לא עניין אותי להשקיע את כספי במניות שיש סיכוי, ולו הקטנטן ביותר, שיגרמו להוני הצנוע להצטמצם ולהיות צנוע עוד יותר. מה לעשות, קשה להיפרד ממה שמשיגים בעמל רב. בכל זאת גמד קטן ומרושע צייץ לי באוזן "פה כדאי להשקיע, פה כדאי להשקיע". טוב נו, אני אחשוב על זה הבטחתי לעצמי. הגיע הזמן לסגור את האינטרנט ולהתחיל לעבוד. בסוף אותו שבוע אמורים להגיע לחברה נציגים של חברת "תמר השקעות" בכדי שננסה לשכנע אותם לתמוך בנו בניסוי שיווק שוקולדים לאירופה המזרחית. כיום לא מעט חברות משקיעות במדינות כמו רומניה, פולין ועוד רבות מהגוש המזרח אירופאי לשעבר וזאת בזכות פתיחת הגבולות. עלי הוטל להציג להם את מהות החברה המתוקה שלנו, השווקים בהם אנו פועלים, סקירה על מדינות מזרח אירופה ונקודות לדיון בנוגע לכדאיות ההשקעה. לא מעט השקעה, אבל תמיד מעניין להיות היכן שמתחילים "להתבשל" העסקאות הגדולות. סגרתי את האינטרנט והתפניתי למצגת שהעסיקה אותי למשך כל אותו היום.