שוקולדים – פרק 3

פרק שלישי – בילי (ינואר 2004)

החצאית השחורה שהשאלתי מאיריס בהחלט מתאימה לי. הסתכלתי במראה שבעת רצון מפרי יצירתה של מעצבת בגדים תל-אביבית כלשהי, תוך כדי בחינת התפרים המושלמים בשילוב הבד שהשתפל לרגלי וכיסה במעט את בירכי. נעלתי את מגפיי העור השחורים. קניתי אותם בסוף העונה במחיר מציאה באחר משיטוטי בחנויות שמציעות את מרכולתן במחירים שווי נפש ושווי כיס לאנשים שממוקמים באחוזונים הממוצעים מבחינה כלכלית. ענדתי את השרשרת דמוית הכסף, שמצאתי בדוכן מרתק בשוק בטיול בדרום אמריקה לפני מספר שנים. השרשרת מצאה את מקומה במחשוף שהשאירה החולצה שלבשתי והפכה את המראה לסקסי ביותר. לבסוף, ערכתי סיבוב נוסף מול המראה. חייכתי לעצמי והכרזתי בלבי, שאני מוכנה לצאת למסיבה.
לפני כל מסיבה או אירוע גדול כלשהו בטני מעט מתהפכת, והתרגשות כלשהי מתחילה לפשוט באברי. האדרנלין מטפטף במידה נכונה, כאילו בודק את המערכות שמפעילות אותו לקראת שלב מאוחר יותר באותו הערב. מחשבות מתוקות, שלובות בציפיות מהעתיד לבוא, נכנסות ויוצאות כלעומת שבאו מראשי, את מי אני אפגוש הפעם? איך הוא יראה? האם זה אביר חלומותיי? ואם אני לא אפגוש אף אחד? אבל אני רוצה לפגוש! בכל מקרה, תמיד כיף להיות עם החברים הנהדרים שלי. אני מתארת לעצמי שהרבה אנשים מתחבטים במחשבות כל הזמן, ותוהה אם מינון המחשבות שלי לא יותר מידי גבוה.
יאללה בילי, אמרתי לעצמי, תוציאי את הפרצוף שלך מהמראה וצאי החוצה. יצאתי במהירות מהדירה וירדתי במדרגות הבניין ברחוב מאז"ה בתל אביב. מדרגות האבן הישנות ספגו את נקישות עקבי מגפי, נדמה היה כי הן עומדות להתפרק מזקנה, וכי הן מתפלאות מדוע צעירה כמוני דורכת עליהן מספר פעמים ביום.
אוויר הלילה הקריר קבל את בואי בליווי משב רוח מקפיא, התעטפתי במעיל העור השחור עם הבטנה העבה שקניתי בטורקיה לפני מספר שנים וחמימות פשטה בידי, חמימות שאפשרה לי להוציא את מפתחות המכונית מהתיק.
אופנוע ששעט בכביש במהירות מופרזת החריד את אוזני, מאז מלחמת המפרץ הראשונה יש לי רגישות לרעשים שנשמעים כמו אזעקה. נראה לי שיום אחד אני אארגן הפגנה נגד הרעשים האלו, של אופנועים ששועטים על כביש ראשי או מכוניות שנוסעות בהילוך אחורי ואני בטוחה שרבים יצטרפו אלי. זו תהיה הפגנה למען הורדת לחץ הדם הציבורי, שמחקרים מראים עליה דרמטית שלו לאורך השנים, לאורך המלחמות ולאורך אורח החיים הלחוץ של המדינה הזו.
פתחתי את דלת מכוניתי ונכנסתי פנימה, מחכה לשאוף את ריח המפיץ-ריחות שמאן להגיע אל אפי. "אל תדאגי ברי" הצהרתי בקול, "אני מבטיחה לך שבשבוע הבא אנחנו הולכות לשטוף אותך". ברי, זה שם חיבה שנתתי למכונית המתוקה שלי, דייהטסו שרייד לבנה בת חמש שנים. קניתי אותה לפני שנה מאדם זקן ונחמד שאיבד לאחרונה את שמיעתו מזקנה, והיה מוכרח להפסיק לנהוג במכונית.

ליל יום שישי, התנועה דלילה באזורים המרוחקים ממרכז תל-אביב, וניתן ליהנות מנהיגה בלווי מוזיקה ישראלית ישנה הבוקעת מהרדיו. למרות היותי בטווח הגילאים שבין עשרים לשלושים, הנחשבים לצעירים, אני נוהגת לשמוע שירים ישראלים, בעיקר ישנים, כאלו המתנגנים ברשתות כמו גלי צהל. אני מניחה שהם מעניקים לי את התחושה הרומנטית שטמונה בעבר של מדינת ישראל.
הגעתי לבית בו נערכה המסיבה, בית פרטי בנאות אפקה ברחוב קהילת קטוביץ. בכל פעם שאני מגיעה לאזור הזה אני נפעמת מהיצירתיות של שמות הרחובות, עם כל הכבוד (ויש כבוד) לכל אותן קהילות בפולין, זה קצת מבלבל להתמצא כאן עם כל השמות האלו, בייחוד למישהי כמוני, שהזיכרון שלה לא החלק החזק ביותר במכלול תכונותיה.
התקשרתי מהטלפון הנייד לירון ומיכל, חברים טובים מהעבודה, שקבעו להיפגש איתי כאן בחצות. השעה חצות וחמש דקות. מיכל עונה "היי, מה קורה?"
"הכל בסדר, איפה אתם?"
"מגיעים עוד חמש דקות, תשמרי לנו חניה"
"טוב, ביי"
איך בדיוק אני אמורה לשמור להם חניה? הדבר מאוד מטריד אותי. באמת, בחורה בת 28 תצא בליל שישי, בשכונה זרה ותעמוד על הכביש? ואם יבוא איזה בריון ויגיד לי לזוז, האם אני אזוז, כדאי לי לא? קצת מפחיד. אבל אם הוא יהיה חמוד ויבקש יפה אז אולי נתחתן בסופו של דבר, ומיכל וירון יהיו השושבינים, אני אספר איך הכול התחיל במקרה ו… בילי די עם השטויות, תחזרי למציאות, נזפתי בעצמי.
מיכל וירון הגיעו, שניהם חיכניים ומלאי אנרגיות, מה שהעלה חיוך על שפתי. את מיכל הכרתי מספר חודשים לאחר שהתחלתי לעבוד בחברת sweety, מיקמו אותה בתא שלידי במרחב ה"OPEN SPACE". המחיצה ששמו בנינו לא הפרידה בין הבכי שלה לבין האוזן שלי. בהתחלה הרגשתי קצת לא נעים לשאול מה קרה, אך מהרגע בו עשיתי זאת, מיכל הרגישה צורך לפרוק את המועקה הגדולה שבליבה אלי. וכך, תוך כדי התאוששותה מפרידה מחבר שהיה לה בשלוש השנים האחרונות, הפכנו להיות חברות טובות. את ירון, מצוות המחשוב, הכרנו דרך שיחות טלפון לצורך תמיכה ברשת שנפלה מידי פעם. לירון קשרים עם רבים ממכירי ומתכנני המסיבות הטובות בתל-אביב. הוא גר באחת הסמטאות ברחוב אבן גבירול, ובתי הקפה הפזורים למרגלות מרפסתו מעניקים לו שלווה ורוגע בעודו יושב בהם ומביט עם חבריו על העוברות ושבות. ליבו הגדול, שמכיל טוב לב בכמות נכבדת, גורם לאנשים שסביבו לחוש בגדולתו ונוכחותו, וזאת למרות מימדי גופו הקטנים באופן יחסי.
בהחלט התחלה טובה של ערב. נכנסנו למסיבה, בעל הבית גבה מחיר סמלי מהאורחים בכדי לממן את הכיבוד והשתייה החופשית, שזה מבחינתי קונספט מצוין, בעלי המסיבה מרוצים, כי אין להם הוצאות, וכולם יהיו בראש טוב, כי השתייה חופשית. אומנם איכותה השתייה נמוכה, אבל אני הייתי מרוצה. מצבי הכלכלי לא אפשר לי להוציא יותר מזה. מה לעשות? לא קל לגור בדירה שכורה בתל אביב, להחזיק מכונית ולשים קצת כסף לכל צרה שלא תבוא.
נכנסנו פנימה אל תוך בית שידע ימים טובים יותר. לפי מצב הריהוט הישן והצבע המזעזע על הקירות הנחתי שהבית נשכר על ידי צעירים חסרי טעם. נרות קטנים שטו בתוך כוסות צבעוניים שהונחו על עדני החלונות והעניקו לסלון אווירת חופש. מוזיקת האוס כיפית נשמעה וכמה בנות חייכניות פיזזו להנאתן במרכז הסלון. האנשים שהחלו להתאסף נראו בערך בגיל שלנו, ואני הרגשתי כי אני בדיוק במקום הנכון ליום שישי בערב.
קצת התביישתי לסקור את הנוכחים, זה לא ממש נעים לנעוץ מבטים, אבל אין ברירה איך אני אדע מי נמצא ומה קורה? הרי לא עורכים סבב היכרות בין כולם בתחילת המסיבה.
הוצאתי סיגריה מקופסת הסיגריות השמורה לאירועים מיוחדים. אני לא מעשנת סדרתית, אלא שומרת את תקציב זיהום הריאות לאירועים מיוחדים בלבד. מבטיחה לעצמי, כל פעם מחדש, שזו המסיבה האחרונה בה אני מעשנת והדלקתי אותה.
מזווית העין ראיתי אותו, קצת יותר גבוה ממני, כתפיו רחבות, ונראה כי הוא שומר על כושר גופני. שיער קצר, מין תספורת מרינס ועצמות לחייו מודגשות. לא הייתי מגדירה אותו בחור יפה, אך היה משהו מושך בתמונה הכללית שלו. בחנתי לרגע את לבושו, גינס וחולצה מכופתרת עם פסים מהאופנה שעברה לפני שנתיים בערך. כמה חברים ישבו לידו, והוא נראה כאילו מחשבתו נודדת למקום אחר. האם משהו מטריד אותו? מעניין מה. אני מקווה שזו לא אקסית טרייה.
מיכל הגיעה "נו לא רוקדים, האם הרקדנית של תל אביב עייפה היום?"
"כמובן שלא, רק חסרה לי טקילה קטנה". חייכנו חיוך מבין אחת לשנייה והגענו בצעדי ריקוד אל הבר המאולתר שהוצב בין המטבח לסלון .
"יש טקילה באוויר?" שאלה. ככה אנחנו מתחילות כל מסיבה, זה עושה לנו טוב בלב ובנשמה ומעלה קצת את הביטחון להסתכל סביב. שלוש שניות והראש מרגיש עוד יותר טוב. שתי טקילות וקוקטייל נחמד נוסף הם הגבול שלי. מאז אותה פעם בגיל שמונה עשרה שהשתכרתי אני לא מעיזה לשתות עד צאת נשמתי, אלא רק עוזרת לה (לנשמה השובבה שבי) לצאת החוצה.
פנינו לרחבת הריקודים, שהחלה להתמלא, ירון הצטרף ונהיה שמח. רקדנו, הסתובבנו, צרפנו אלינו כמה חברים של ירון, שאחד מהם, בחור חמוד עם חיוך מתקתק, התחיל להתבונן במיכל במבט מזמין. וגם מיכל, מצידה, הראתה עניין והתבוננה בו. חיוך פה, חיוך שם, תהליך חיזור חמוד נורא. אני פניתי לחפש את הבחור שסקרן אותי. במין "בלי כוונה" הפניתי את מבטי למקום בו ראיתיו לאחרונה, אך הוא לא היה שם, רק חבריו נשארו. בחנתי את החצר היטב לראות היכן הוא וראיתי אותו יוצא מהשער. לרגע הוא נעצר, הסתובב לאחור ומבטינו נפגשו. הלב שלי רעד, מה לעשות עכשיו? לשחק אותו "קולית" או לחייך, בחרתי באפשרות השנייה. משחקים נמאסו עלי והם לא עבדו עד עכשיו, הגיע הזמן לנסות את השיטה השנייה. ראיתי שחיוך עולה על פניו, חיוך שנעלם במהירות למשמע חריכת וצפצוף מכונית מעבר לשער. הוא נעצר ונדמה היה שהוא חושב לרגע מה לעשות, לאחר מכן הסתובב ושעט החוצה לעבר מכונית מסחרית, נכנס למושב הקידמי ונעלם עימה במהירות.
מאוכזבת חזרתי אל המסיבה והצטרפתי לירון וחבריו. מיכל פרשה לפינה מסתורית עם הבחור המתקתק שמבטיו המיסו אותה, ואני נשארתי שמחה וטובת לב עם קצת אלכוהול בדם ופנטזיות על מה היה יכול לקרות אילולא אותו העלם היה נעלם.