שונה פרק שני
אחרי בערך שתי שניות של החיוך שלו, הייתי חייבת להמשיך, כי זה
בדיוק מה שחסר לי, להתאהב באדם שבחיים לא יהיה חלק מעולמי,
חשבתי לעצמי והמשכתי לחדר של המנהלת ואחרי הרבה טעויות בדרך,
מצאתי את חדרה. החדר היה חמים ומזמין,שונה כול כך, ממה שהייתי רגילה אליו.
למנהלת יש שם נחמד, קוראים לה אליינה, שונה כול כך מהשמות של המנהלות בבתי
הספר האחרים, בהם למדתי וממש לפני שהלכתי, היא אמרה לי "חכי רגע חמודה, החונך
שלך אמור להגיע""המי שלי ?"שאלתי וחיפשתי בפניה רמז, לכך שהיא עובדת עליי,
אבל כול מה שראיתי, היו פניה הנאות, של אישה בערך בת שלושים, עם שער חום שוקולד
ושום סימן לכך שהיא עובדת עליי וזה היה רע כול פגישה שלי עם חונך, שהיה אמור ללוות אותי ,
נגמרה באסון הם תמיד היו אנשים שונים ממני, שנבחרו למשימה, רק בשביל ציון משלים או
כי היו פופולרים"החונך שלך, את יודעת מישהוא שאמור להדריך אותך במקום הזה " אמרה
וחייכה אליי את החיוך הלבבי שלה ואז הוסיפה "הנה, אני שומעת אותו מגיעה" אין לי מושג איך
היא שמעה אותו, אבל אני לא הצלחתי. ואז נכנס מישהוא שלא ראיתי ,כי הייתי בגבי אליו,
"היי, הנה הנערה שלא מחיייכת "אמר הנער שפגשתי מקודם, לא יודעת איך אבל פשוט ידעתי ששמו
הוא דימיטרי "מה לעשות, חיוך שלי עולה יותר מידי וחבל לבזבז דבר כזה" אמרתי לו
"מה מספר החדר שלה?"שאל דימיטרי "חדר 963"
אמרה ואז פנתה אליי "וכמובן שתוכלי לבוא אליי ולבקש חדר אחר אם לא תהיה מרוצה "
אמרה ושלחה אליי חיוך מעודד "תגיד אתה יודע אוליי מה השעה ?"שאלתי את דימיטרי
"כן, שבע, למה ?"ענה לי "כי אין פה אף אחד" עניתי לו"אין פה הרבה תלמידים ואלה שלומדים פה
כנראה הלכו לבלות" אמר והוסיף"אגב, קוראים לי דימיטרי ולך?" זה היה ברור"קוראים לי ויולטה "
אמרתי "שם שלא ממש מתאר אותך מה ?"לא יודעת למה, אבל זה הפריע לי כשהוא אמר לי את זה
"ולך יש שם של ערפד "דימטרי התכופף כך שפיו היה סמוך לאוזני ולחש "אני ממש לא ערפד"
אמר והמשכנו את הסיור בשקט יחסי והבנתי ששוב הרסתי הכול, כרגיל וכשניגמר הסיור בסביבות
10, כשדימיטרי ליווה אותי אל חדרי (שהיה ממוקם באחד המקומות הגבוהים בפנימיה עם רק עוד חדר אחד באותה קומה ) אמרתי לו"סליחה על ההערה ההיא, אני תמיד יודעת
להרוס כול דבר " אמרתי לו "לא הרסת כלום, פשוט ההערה הזאת הזכירה לי משהו שמישהי
אחר אמר לי פעם וזה לא נגמר טוב בשביל שנינו" אמר וראיתי חיוך עצוב נמתח על שפתיו אבל רק לשניה
"וכשאני לא הורסת משהו, אני מעלה זכרונות לא נעימים וזה בטוח, הורס כול סיכוי לחברים נורמלים.
לא שהיו לי כאלה, אבל למי יש זמן לזה, כשמסלקים אותי כול שני וחמישי אני בטוח אעוף מפה עד יום שישי,
מספיק זמן בשביל להגיד הייתי, ראיתי, אף אחד לא אהב אותי ולחזר הביתה לפני שאימא שלי תספיק להרוס לי שוב את החדר"אמרתי "חבל הייתי רוצה שתישארי" אמר והלך, סוף סוף הסתכלתי על החדר ,הוא היה גדול מעט
מהחדר שיש לי בבית, יש שם מיטה שנראתה כול כך לא מתאימה, כי היא נראתה חדשה לגמרי בטח המקום מקולל או משהוא,
אמרתי וחשבתי שלא אצליח להירדם, כרגיל ,חשבתי במרירות והתחלתי לתלות כמה פוסטרים שהבאתי מהבית
תגובות (0)