שומר הזמן-1

קמתי במהירות ושלחתי יד לחרבי שלא הייה שם.
"איפה אני?" מלמלתי
"כאן" ענה קול אישה, פקחתי באטיות את עניי וראיתי נערה יפיפיה. שערה היה אדמוני-שחר, ענייה היו ירוקות כמו עלה צעיר ועורה היה בהיר עם מעט צבע. היא לבשה שמלה חומה עם קישוטים פשוטים ומגפי עור פשוטות.
"מי את?" שאלתי
"טלירן" אמרה "ואתה ריידן"
"איך את יודעת?" שאלתי במהירות
"פשוט מאוד, אמרתה לי את זה"
"כן, אתה בן 33, שער שחור, עור בהיר, עניים כחולות, די גבוהה ובעל פחד לא ממש מוסבר ממערת ההד הנסתר"
"כן…. וכל זה שמעת כשאני.."
"כן, דיברת מתוך שינה, עכשיו למה אתה כאן?"
"שליחות" השבתי
"למי?"
"לך גברתי, אני אמור להבטיח שתגיעי למקום מסוים בדיוק בזמן"
"אז בוא נלך!" אמרה ולקחה את תיק המסע שהיה לצידה. אני חייב להפסיק לדבר מתוך שינה!
קמתי ושמתי לב שהייתי לבוש בכותנת לילה פשוטה. טלירן יצאה מהחדר, פשטתי את כותנת הלילה ולבשתי מכנס עור וחולצת פשטן לבנה ונפוחה. לקחתי את החרב שלי ויצאתי.
ראיתי שתיק המסע שלי היה מוכן ומתוקן, לקחתי אותו והלכתי בעקבותיה לאורווה.
שם היה נייט, הסוס השחור שלי וסוסה לבנה ואצילית, שניהם מוכנים לרכיבה.
"למה את באה איתי?" שאלתי לפתע
"אני שונאת שיגרה, זה משגעה אותי" השיבה ועלתה בקפיצה על הסוסה שלה. למה דווקא היא? שאלתי את עצמי, עליתי על נייט והתחלתי לרכוב חזרה. דרך העמק ובקרוב דרך ארצות הפרא.

הסוסים דהרו בפראות. הסתכנתי מבמט חטוף אחורה וראיתי שבט שלם רודף אחרינו!
הם היו של חיות מוזרות דמויות חזיר בר עם 6 רגליים והם היו יותר גדולים מסוסים אבל לא ממש יותר מהירים מהם אך יציבים מסוסים. בהרבה.
"קדימה!" האצתי בנייט "קדימה!" אך נייט הגביר מהירות רק כשהוא יכול, היו לו רגליים ארוכות ועבות, גב מעט ארוך וגוף צר.
"הם עדיין מאחורינו?" צעקה טלירן
"כן, הם עדיין שם" עניתי וכמו להדגיש את המשפט חץ חתך מעט הלחי שלי.
"יש פנייה בהמשך" צעקתי לה "נוכל לקפוץ מעל הקרע באדמה השאלה אם גם הם"
"נראה שכן" צעקה חזרה. עוד כמה רגליים, עוד קצת! קדימה! קדימה!!! עוד שנייה ו….. פתאום נשמעה צווחה מוזרה. הסתכלתי לכיוון ריידן. מה קורה? שאלתי ללא מילים מה זה?
הסתכלתי לאחור, מי שהיה בעקבותינו נעצר ונסוג. מה קורה?
פתאום צל ענקי נפל עלינו, הסתכלתי למעלה וראיתי רק אדום. מבטו של ריידן הקדיר.
"זה דרקון, דרקון אדום. הטורף הכי חזק בטבע" צעק לי
"שמעתי על דרקונים אבל אף פעם לא ראיתי אחד" אמרתי בשקט
"ועדיף שלא תיתקלי בהם, הם יהרגו אותך ללא חשש"
"נתקלת בהם בעבר?"
"כן" השיב ופניו התקדרו עוד יותר. מה קרה שם?
הסוף של הבקע באדמה התקרב במהירות, שם הדרקון יוכל לטרוף אותנו ויהיה הסוף שלנו!
"אין זמן לעצור, נהיה חייבים להתחמק ממנו בשטח הפתוח" צעק ריידן
"זה אפשרי?" שאלתי אותו
"נגלה בקרוב מאוד" השיב בחיוך של ציפייה. טפחתי על צווארה של ליידי והאצתי בה.
"קדימה ליידי, בואי נעשה את זה!" לחשתי לה
פתאום לא היה צל מעליי, לא היו קירות אבן מצדדיי ולא הייתי רכובה על ליידי. הייתי בשטח פתוח, רוח רעננה נשבה בנחת, עשב גבוהה ירוק ובהיר התנוסס על הגבעות ומכריז על בעלותו. עצים ספורים העניקו צל וליידי רעתה באחו השקט בשלווה.
התחלתי להתהלך שם ברוגע ופתאום שמעתי קול שליוו מדבר עליי ומסיבה מסוימת לא הסתובבתי כדי לראות מי זה.
"טלירן, אני יודע מי את" אמר הקול
"באמת?" שאלתי
"כן, את איינך מי שאת חושבת שאת אלא משהו יותר חזק ועוצמתי מבת אנוש!"
"ומה זה בדיוק?"
"את יסודנית, כמוני" אמר. הסתובבתי, מולי ראיתי גבר. שערו היה שחור, עורו לבן, עיניו כחולות וצלולות והיה לו קעקוע של דרקון בידו הימנית.
"אתה! אתה זה ששלח עלינו את הדרקון!"
"כן" אמר בשקט "זה אני. סרפין" . משום מה זה עלה לי הרגשה של איימה וכאב. מי זה?
פתאום שוב הייתי באותו מקום, רכובה על ליידי.
"את יודעת לאן הדרקון נעלם?" שאל ריידן. הסתכלתי עליו במן בלבול.
"לא, לא נראה לי" אמרתי בשקט. היינו במקום מקסים, דשא גבוהה ירוק ובהיר התנוסס על הגבעות הנמוכות ועצים בודדים העניקו צל. המקום הזה היה מוכר לי משום מה. למה?