שומרת אחותי פרק 8 'בילי השמקסי חוזר'

אמרתי הצפה, נכון?? תהנו…
למחרת בבוקר אני לא מצליחה להכריח את עצמי להתעורר, לילי וג'ון נוחרים לידי, כולנו הלכנו לישון בחדר שלי אתמול אחרי שדוד הלך.
אני מוותרת לעצמי על בית הספר היום וממשיכה לישון עד שתיים עשרה.
כשאני מתעוררת סופית ג'ון ולילי עומדים מולי, ג'ון לבוש חולצה אדומה וג'ינס ולילי לבושה בג'ינס עם קרעים וחולצה צהובה שהיא תוחבת לתוך הג'ינס, שיערה אסוף בצמה, הם מחייכים ומחזיקים את הידיים שלהם מאחורי הגב.
"דניאל, רצינו להגיד שאנחנו מצטערים, וקנינו לך את זה כדי לפצות אותך!" לילי אומרת ומושיטה לי קופסה קטנה ועטופה בנייר עם הדפס לבבות, אני פותחת אותה ורואה בפנים שרשרת קטנה עם לב, עליו חרוט השם שלי, של לילי ושל ג'ון.
"מתי הספקתם?!" אני עונדת את השרשרת ומחבקת אותם בכוח.
"את ישנת, אז הלכנו לחנות וקנינו. וזה אפילו לא היה יקר." לילי נשמעת מאושרת, אני מחבקת אותם ולא רוצה להרפות.
"אתם רעבים?" אני שואלת בסופו של דבר.
"מאוד! הסתובבנו כל הבוקר בין החנויות בשביל למצוא לך אחד כזה." לילי אומרת.
"אז למה אנחנו מחכים? בואו למטבח, ובואו נאכל!" אני צועקת, רצה למטבח כשאני עדיין לבושה בכתונת בית החולים מאתמול, או שלשום, לילי וג'ון רצים אחרי וצוחקים.
אני מושיבה אותם על הכיסאות ומוציאה ביצים ועוד כל מיני דברים מהארוניות, מכינה בלילה לפנקייק ומתחילה לבשל.
"אז, תספרו לי בינתיים איפה הייתם היום?" אני שואלת והופכת את הפנקייקים.
"כשהתעוררנו החלטנו שאנחנו רוצים לעשות לך מתנת הצטערות, התכוונו לצאת לבד ואז הגיע ילד ממש יפה. היה לו שיער שחור ועיניים כחולות והוא אמר שקוראים לו בילי. הוא רצה לראות אותך, אמר שאמרו לו שאת הורעלת והוא דואג לך, אנחנו אמרנו שאת ישנה אבל הוא יכול לבוא לבחור איתנו בשבילך מתנה ולחזור בצהריים." מתחילה לילי לספר.
"בילי הגיע לבדוק מה שלומי?" אני מופתעת מהמידע.
"כן. הוא לקח אותנו לשדרה ועזר לנו לבחור בשבילך את זה." אומרת לילי בהתלהבות.
"זה נחמד מצדו, מתי הוא אמור לבוא?"
"בכל דקה." לילי מפתיעה אותי, אני לא עונה וממשיכה להפוך את הפנקייקים, כשאני מסיימת להכין את כולם אני שופכת אותם לקערה ונותנת להם להתקרר.
נשמעת דפיקה בדלת.
"שיט!" אני מקללת ואומרת ללילי לפתוח ולהגיד לבילי שאני מתלבשת, אני רצה לחדר שלי ומביטה במראה.
אני נראית זוועה: השיער שלי מבולגן, עומד לכל הכיוונים ונראה בלוי ודהוי, העיניים שלי גדולות ואדומות, מוטרפות כמו של חיה, הגבות שלי גדלו פרא והן מבולגנות לחלוטין, הרזיתי כל כך שרואים את הצלעות שלי בבירור והכתונת בית חולים לא הוסיפה לי יופי.
אני מחליטה להתקלח, יוצאת מהאמבטיה כמה שיותר מהר ואוספת את השיער בקוקו גבוה, לובשת גופייה אדומה ומכנסיים קצרות שחורות ויוצאת לסלון.
בילי ישב בסלון, לבוש חולצה ירוקה ומכנסיים עד הברך, על רגליו כפכפים.
"אנחנו בדיוק אוכלים ארוחת בוקר מאוחרת, תצטרף?" אני שואלת אותו בהיעדר משהו אחר להגיד.
"בשמחה. דאגתי לך כששמעתי מה קרה." אומר בילי.
"אני בסדר. והיה יכול להיות טוב יותר, אם החבר שלי לא היה כל כך אידיוט." אני אומרת ומובילה אותו לשולחן, מחלקת לכל אחד פנקייקים.
"מי זה החבר שלך? טובי?" בילי נראה כאילו לא נוח לו לדבר על זה.
"כן. אבל אנחנו לא חברים יותר. אל תדאג." אני אומרת ומחליפה נושא לפני שיגיד משהו, אני מספרת לו על ליזל ועל דוד, הוא מקשיב עד שאני מסיימת וגם אז לא עונה.
"את לא יכולה להילחם בדוד. יש לו ממשלה ומדינה שלמה שיגבו אותו, ולך אין כסף אפילו לעורך דין, הדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לנצל את ליזל העשירה, ללכת עם דוד לבית יתומים ולגרום להורים של ליזל לאמץ את שלושתכם." אומר לבסוף בילי, אני גוערת בעצמי שלא חשבתי על רעיון כל כך פשוט מקודם.
"אתה גאון!" אני מחבקת אותו ומנשקת אותו פעמיים על כל לחי, הוא צוחק וממלמל משהו.
"אתה מוזמן להישאר אצלנו כמה שתרצה." אני אומרת וחוזרת למקומי.
"יפריע לך אם אני אשאר לישון?" הוא שואל.
"ממש לא! ואני בטוחה שגם לילי וג'ון ישמחו." אני אומרת והם מחייכים ומהנהנים, בילי נראה מאושר.
"אז אני נשאר. אני רק אודיע לאמא שלי." בילי יצא מהבית כדי להתקשר.
"אל תעשו בעיות לבילי, שמעתם?" אני שואלת את ג'ון ואת לילי, הם מהנהנים ומחייכים אחד לשני.
בילי נכנס חזרה הביתה ונראה מאושר מתמיד, אני מפנה את הכלים ובילי מציע שנלך לטייל בפארק, בלי לחשוב יותר מדי כולנו שמים נעליים ויוצאים החוצה.
כשאנחנו חוזרים בערב בילי משחק עם לילי על הספה, אני מרגישה רע לשנייה, זה בדיוק מה שטובי היה עושה בכל השבתות שהיינו מבלים ביחד.
"יש לך את מספר הטלפון של ליזל?" אני שואלת את בילי.
"ברור, תחטטי קצת בטלפון שלי, קוראים לה ליזל איקאה." אומר בילי ומדגדג את לילי, אני עושה כפי שאמר לי ובודקת את אנשי הקשר שלו, בסופו של דבר אני מוצאת אותה, 'ליזל איקאה'.
אני מתקשרת ומחכה.
"הלו?" היא עונה לבסוף.
"ליזל? שלום, זאת אני, דניאל, אני מתקשרת מהטלפון של בילי." אני אומרת.
"היי דניאל. מה קרה?" היא שואלת, מתחננת בקולה שאני אגיד משהו שיגרום לה לצאת מהבית.
"את יכולה להגיע לפארק הקטן בעוד עשר דקות?" אני שואלת, מחליטה שהשיחה לא מתאימה לטלפון.
"ליד בית הספר?" היא שואלת.
"כן. בדיוק שם, עוד עשר דקות." אני מאשרת, ליזל מצחקקת מהצד השני של הקו.
"אין שום בעיה. עשר דקות אני שם." היא אומרת וצורחת משהו שאני לא מצליחה להבין, אישה אחרת צועקת עליה, אני מבינה כמה מילים בודדות.
"אני הולכת!" ליזל צועקת, האישה שותקת כמה שניות ואז צורחת עליה קללות, ליזל מנתקת.
"כל אחד והבעיות המשפחתיות שלו?" אני שואלת את עצמי והולכת ללבוש משהו חם יותר, אני לובשת ז'קט מעל הגופייה שלי ומחליפה את המכנסיים הקצרים בג'ינס ארוך ושחור ויוצאת החוצה.
הרחובות שקטים, האוויר עומד כשאני חוצה את העיר בדרך לבית הספר, אני מגיעה לפארק חמש דקות מוקדם מדי ומתיישבת על ספסל כחול.
"ואני פחדתי שאת תאחרי." קולה של ליזל נשמע לידי, היא מתיישבת על הספסל.
"לא שמתי לב שהגעת. היי." אני מחבקת אותה.
"מה רצית? לא שאכפת לי למה גרמת לי לצאת מהבית אבל…" ליזל אומרת, קולה ארסי ועצבני.
אני מספרת לה הכל, ליזל לא מקשיבה טוב כמו בילי ותמיד מכניסה משפטים לא קשורים באמצע הדברים שלי.
"ברור, אני אשמח לאמץ אתכם… אבל ההורים שלי…" ליזל אומרת כשאני מסיימת.
"מה איתם? לא מוכנים לאמץ אותנו?" אני שואלת, עיני גדולות ומתחננות, גורמות לתחינות שלי להיות בלתי אפשריות לסירוב.
"אני אשאל אותם." היא נאנחת בסוף.
"אם קשה לך לא צריך, אנחנו נסתדר בפנימיות שונות, יהיה לנו קשה, אבל נסתדר." אני גורמת לרחמים שלה לעבוד, היא ממלמלת כמה מילות מחאה.
"לא קשה לי… טוב, אני חוזרת הביתה." היא אומרת לבסוף ונעלמת, אני מחכה עד שתעלם לגמרי ואז צוחקת באושר ומתחילה לחזור הביתה, שם מחכה לי בילי והאחים שלי.