שומרת אחותי פרק 6 'שיחה צפופה'

"דניאל…" אני פוקחת עיניים לשנייה והאור החזק מעוור אותי, אני עוצמת אותם מיד שוב.
"דניאל… תתעוררי, אנחנו חייבים להשתחרר מבית החולים." קולו של טובי נשמע חזק וברור, המשפט שאמר מקפיץ אותי מיד, אני מתיישבת ופוקחת עיניים על אף הכאבים שאני חשה.
"בית חולים?!" אני שואגת.
"קיבלת הרעלת אלכוהול, היה לך מזל שליסה מצאה אותך והביאה אותך לכאן." אומר טובי.
"ואיפה היא עכשיו?" אני שואלת.
"חזרה לעבודה. מזל שהיה לי מספיק שכל לבוא לבדוק מה איתך, לא כמוה, הנוטשת הזאת." אומר טובי.
"אז היה לך מספיק שכל כדי לבוא עכשיו 'לבדוק' מה איתי ולקרוא לליסה 'נוטשת' בגלל שהיא הצילה אותי, אבל לא מספיק שכל בשביל לחשוב להביא אותי לבית חולים ולא להותיר אותי חצי מעולפת וללכת לרקוד עם בנות אחרות?!" אני מתעצבנת.
"לא רקדתי עם בנות אחרות…" הוא ממלמל.
"לפני כמה זמן הגעת לפה?!" אני צועקת עליו.
"הגעתי ברגע שליסה אמרה לי שאת בבית חולים! נשבע לך!" הוא צועק.
"ומתי ליסה אמרה לך?"
"לפני.. לפני שלוש שעות… נסעתי עם כל האלכוהול בדם ועצרו אותי… אמרתי להם שיש אלכוהול במסיבה של קטינים ובזמן שהם נכנסו לאוטו שלהם ברחתי, ליסה אמרה לי מאוחר יותר בטלפון שהם עצרו את ההורים של בר והם עצורים בתחנת המשטרה, בר ממוטטת והיא מחפשת מי הסגיר את ההורים שלה ו… את יודעת באיזה צרות אני אהיה אם היא תבין שזה אני, נכון?" הוא אומר, אני מנסה להירגע אבל זה לא מצליח.
"לא אכפת לי באיזה צרות תהיה! אתה כל הזמן חושב רק על עצמך!" אני צועקת וקמה ממיטת בית החולים שלי.
"אתה יודע מה? אתה אדם קנאי, אגואיסט ומגעיל. אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם שוב." אני אומרת ויוצאת מהחדר בסערה, יוצאת מבית החולים ונעמדת ליד הכביש.
אני מגלה שאני לבושה בבגדי בית חולים, כתונת לבנה ארוכה ללא עיטורים, מתברר שהבגדים שלי כנראה נשארו בבית החולים.
אני מתפללת שלא פגעתי בטובי מספיק כדי שבאמת לא ירצה לראות אותי יותר ומתחילה ללכת הביתה.
לאחר חמש דקות הליכה אני מגלה שאני בתל-אביב.
"לעזאזל!" אני מקללת בלבי את טובי, את בר ואת כל העולם על המצב שלי. אני רחוקה שעתיים נסיעה מהבית ונראה שעוד מעט בוקר, הבטחתי ללילי לחזור בבוקר, אם אני אלך ברגל אני אחזור בצהריים ואפילו לא, ואין לי כסף לאוטובוס או למונית.
"אני שונאת אותך, טובי." אני רוטנת וממשיכה ללכת, מקווה שעד הצהריים לפחות אני אחזור.
אני כמעט נדרסת על ידי מכונית לבנה גדולה שעולה על המדרכה, אני מקללת את הנהג בכעס.
חלון המכונית נפתח ואני מגלה שבמושב הנהג יושבת ילדה בת גילי, שיערה החום גולש על כתפיה, עיניה בצבע כחול-אפור מוזר, היא גבוהה ורזה.
"מצטערת! אני לא התכוונתי! אני יכולה לפצות אותך איכשהו?" היא שואלת אותי.
"את יכולה להביא אותי לכרמיאל." אני מחייכת בערמומיות.
"אה! יופי! אני גרה שם! בואי, תקפצי פנימה." אני נכנסת לאוטו וסוגרת את הדלת, הילדה פותחת בנסיעה.
"תגידי, יש לך רישיון נהיגה?" אני שואלת אותה.
"לא."
"אז של מי האוטו?" אני שואלת.
"של אבא שלי, הוא עשיר ויש לו שלושה מכוניות, הוא אפילו לא שם לב כשאני לוקחת אחת. אגב, אני ליזל, מה שמך?" הילדה שואלת אותי.
"דניאל. תגידי את גרמנייה?"
"לא. אני שוודית. ההורים שלי עלו לכאן לפני שש שנים, אני בת ארבע עשרה, הציעו לאבא שלי לפתוח סניף של החברה שלו בארץ והוא הסכים. כך נפתח אחד הסניפים הראשונים של איקאה בארץ." אומרת ליזל.
"איקאה?" העיניים שלי נפערות, זו חברת רהיטים יוקרתית, אבא שלה הוא המנהל של איקאה?!
"את עשירה." אני מציינת כשאני מבינה מה זה אומר ולמה יש להם שלוש מכוניות.
"לא ציינתי את זה כבר?" היא נותרת אדישה למראה ההפתעה שלי.
שאר הנסיעה עוברת בשקט יחסי, רק בחצי שעה האחרונה אנחנו מתחילות לספר אחת לשנייה על החיים שלנו.
גיליתי שיש לה עוד שלושה אחים, הבכור הוא היורש של אימפריית איקאה והוא בן שמונה עשרה, ושני תאומים קטנים בני חמש שמעצבנים אותה בכל דקה ביממה, בהמשך השיחה היא סיפרה לי על האחות החורגת שלה ועל האמא החורגת שלה שבאה לביקור עכשיו ולכן היא גנבה את האוטו ונסעה לתל אביב.
"אני לא סובלת אותה." הסבירה לי ואני הבנתי.
בילדותי הייתה גם לי אישה במשפחה שלא סבלתי: אשתו הקודמת של אבא שלי, היא הייתה מעצבנת מאוד, מגיעה לעיתים קרובות אלינו ומעצבנת אותי ואת האחים שלי כשההורים לא היו שמים לב, היא הייתה הורסת דברים שלנו ומקללת אותנו עד שגרמתי להורים שלי לתפוס אותה בשעת מעשה, הם הוציאו נגדה צו הרחקה והיא נעלמה מחיינו.
אחר כך היא מספרת לי על התחביבים שלה, אני מופתעת לגלות שהיא אוהב לכתוב ולצייר, זה מוזר לי כי תמיד הייתי בטוחה שבנות עשירות הן פרחות בלי שכל.
בסופו של דבר היא מורידה אותי ליד הבית ומנופפת לי לשלום.
"נדבר בבית ספר!" היא צועקת.
"ברור!" אני נכנסת הביתה בדיוק בזמן כדי לגלות את לילי וג'ון יושבים במטבח עם איש בחליפת עסקים.
"דניאל? יש לנו שיחה צפופה להעביר על אחותך." האיש אומר.