שומרת אחותי פרק 5

אני מאתרת את המקום לפי הפקק העצום: בירידה סלולה רחבה מהכביש המהיר עומדים אלפי מכוניות, הפקק חוסם חצי מהכביש עצמו, בר עומדת בכניסה לשביל יחד עם שתי חברות שלה ומנופפת לנכנסים.
ממבט יחיד אני יכולה להבין למה בילי שונא אותה: היא לבושה חצאית מיני שחורה צמודה שמגיעה עד חצי מהתחת שלה, תחתונים ורודים מבצבצים מתחתיה, חזייה ורודה עם פסים שחורים ונעלי עקב שפיציות שחורות עם פסים ורודים, השיער הבלונדיני החלק שלה אסוף בקוקו גבוה והיא מרוחה בכמויות איפור בלתי אפשריות.
לידה עומדות שיר ואור, הן הולכות אחריה לכל מקום וההוכחה היא הלבוש שלהן: שתיהן לבושות בחזיות ורודות וחצאיות שחורות תואמות, אפילו נעלי העקב שלהן זהות. ההבדל היחיד זה השיער: שיר אספה את השיער בצמה בלונדינית ארוכה ואור עשתה קוקו גבוה כמו של בר, זה נראה הרבה פחות זנותי עליה כי היא ברונטית.
"על מה את חושבת?" טובי שואל אותי.
"דואגת לאחים שלי." אני עונה וממשיכה להביט מהחלון.
"הם יהיו בסדר." הוא מבטיח לי, אני מתעלמת ממנו, מסיבה לא מובנת אני מרגישה מרוקנת, חסרת כוחות, עייפה עוד לפני שנכנסתי בכלל.
אנחנו מתקרבים לכניסה, בר והחברות שלה מתקרבות אלינו וטובי פותח את החלון.
"היי. מביא חברה?" בר נשענת על החלון וזזה בחושניות.
"את החברה שלי. מאיפה הבאת כל כך הרבה אנשים?! זה כל העיר!" טובי מחמיא לה.
"יש לי את החברים שלי, ואפרופו הרבה אנשים, באמת שאני צריכה לקבל את כולם. אז תתקדמו." היא עוזבת אותנו, טובי סוגר את החלון וממשיך לנסוע.
"נבהלתי לשנייה שהיא לא תכניס אותי." אני אומרת.
"אל תדאגי. ותביטי בפלא, לא נראה לי שתהיה פה עוד הרבה פעמים." טובי מפנה את תשומת לבי אל הבית: זה בית עצום בגודלו, עם חמש קומות לפחות, הוא לבן לחלוטין ומעוצב בצורה מודרנית במיוחד עם המון מרפסות וחלונות שקופים ענקיים שמכסים קירות שלמים, כל הבית מואר בנורות צבעוניות והחנייה העצומה מפוצצת, טובי נאלץ לחנות חלקית מחוץ לכביש.
"בואי נכנס, אני חייב לבדוק משהו בהתחלה. לכי תשבי איפשהו ואני כבר אמצא אותך." טובי אומר לי ונעלם, אני יוצאת מהאוטו והולכת לכניסה באטיות.
ברגע שאני נכנסת לתוך הבית אני נתקלת בבילי.
"היי דניאל. אני כל כך שמח שהגעת, רציתי לבקש ממך סליחה שלא באתי אליך היום, בר לקחה אותי הביתה מיד אחרי ההפסקה בה דיברנו כדי לעזור לה לסדר את המסיבה." הוא אומר.
"זה בסדר." אני אומרת, למרות שאני מאוד נעלבתי כשהוא נעלם לי בלי להודיע.
"את רואה את הבר שם? עם הכיסאות וכל השתייה?" הוא מצביע על בר עצום, לידו מתקהלים המון ילדים.
"כן." אני אומרת.
"המחסור שלי בשרירים הוקרב בשביל שזה יעמוד שם." הוא אומר ואני צוחקת.
"טוב, אני אזוז. נדבר במסיבה." אני נפרדת ממנו, נחושה לא להתקרב אליו עוד הרבה, למען טובי.
"ביי." הוא מלווה אותי במבטו עד שאני נעלמת בהמון האנשים הרוקדים.
לוקחות לי חמש דקות למצוא את דרכי אל הקיר, אני נשענת על חלון ומביטה החוצה, מנסה למצוא מקום לשבת, אני מתפלא לגלות שכמות האנשים שרוקדים ברחבה לא מאפשרת לי לראות כמעט שום דבר, המקום מפוצץ עד קצה גבול היכולת.
במבט למעלה אני מגלה שגם בקומה העליונה רוקדים, אבל בקומה השלישית יש שקט והמון ספות אדומות עם שולחנות זכוכית שעומדים ליד המעקה.
עוד קצת חיפוש ואני מאתרת מדרגות, נדחקת בין האנשים ועולה למעלה.
כשאני מגיעה לקומה השלישית אני מרגישה כאילו מישהו דוחף אותי מאחור, אני נופלת עם הפנים כלפי מטה ופוגעת ברצפה בכוח.
"מפגרת!" אני מקללת בלי לחשוב, מתיישבת ומביטה במי שדחף אותי.
במי שדחפה.
היא יפהפייה, יש לה שיער חום חלק ופוני בובה. עיניים כחולות חודרות ועמוקות שנראות מדהים בשילוב עם עורה השזוף. היא גבוהה ורזה אבל לא יותר מדי, לבושה חולצה לבנה עם כיתוב שחור שאני לא מצליחה לפענח שדחופה לתוך חצאית שחורה משוחררת ומגיעה לה עד חצי הירך, נעלי הבובה השחורות-לבנות שלה מבריקות והעגילים העצומים, בצורת חישוקים מזהב מתנודדים כשהיא מושיטה את ידה לעזור לי לקום.
"מתנצלת, אני ממש לא התכוונתי!" היא אומרת בקול גבוה במיוחד.
"זה באמת בסדר, אני מצטערת שקיללתי." אני אומרת וקמה בעזרתה.
"שמי ליסה." היא מושיטה יד ללחיצה.
"דניאל. את אמריקאית?" אני שואלת.
"בריטית במקור, אבל הייתה תקופה שגרתי באמריקה, ובשוויץ, ובאוסטריה… והרשימה עוד ארוכה." היא מחייכת חיוך עצוב שמפתיע אותי.
"אני אמריקאית. נעים להכיר אותך ליסה. את חדשה בבית הספר? לא ראיתי אותך מעולם." אני אומרת.
"אם שלושה חודשים נחשב חדשה…" היא אומרת.
"אז את חדשה. מסביר הרבה. שנשב לדבר?" אני שואלת.
"אני אשמח, חכי, אני אלך להזמין לנו משהו לשתות." היא אומרת ובורחת למזנון קטן בקצה השני של הקומה, אני נמרחת על אחת הספות הקטנות, בטוחה שלא תחזור.
היא מפתיעה אותי כשהיא חוזרת עם שתי כוסות שוקו ושתי עוגות בראוניז ביתיות קטנות.
"אני הכנתי את הבראוניז." אומרת ליסה, אני טועמת מהם ומגלה שהם טעימים להפליא.
"למה את הכנת אותם? את קשורה איכשהו לבר?" אני שואלת.
"קצת… אמא שלי היא המשרתת שלה. וזה אומר שאני והאחים שלי חייבים לשרת אותה גם." ליסה אומרת בעצב ובבושה, היא נראית כל כך עצובה שאני מרגישה רע על זה שהזכרתי את זה בכלל.
"למה שאמא שלך לא תנסה לעבוד במשהו אחר אם כל כך רע לך?" אני שואלת.
"שאמא שלי תעשה משהו כי רע לי?! הצחקת אותי. רק בקושי היא הסכימה לי ללכת למסיבה, לא אכפת לה ממני והיא בטוח לא תעזוב עבודה שנוח לה בה בגללי." יש בקולה של ליסה כל כך הרבה מרירות.
"אני מצטערת. אני רק יכולה להגיד לך שמצבי לא טוב יותר. אני צריכה לגדל לבדי את האחים שלי, אחד אוטיסט ואחת קטנה שלא מבינה שום דבר ומעמידה אותנו בסכנה כל פעם מחדש. ואת כל זה אני צריכה להסתיר כדי ששירותי הרווחה לא יפרידו אותנו וישלחו אותנו למשפחות אומנות." אני אומרת בעצב.
"אז לשנינו יש גורל דפוק. שנהיה חברות?" ליסה מתעודדת.
"בשמחה ובששון." אני עונה ומוחקת, היא מצטרפת לצחוק שלי ולפתע טובי מוצא אותנו, הוא מתיישב לידי ומחבק אותי ברכושניות.
"בוגדת בי, הא?" הוא שולח מבט עצבני לעבר ליסה.
"כן, שכחתי לספר לך שאני לסבית." אני אומרת ושלושתנו צוחקים.
"בראוניז?" ליסה נותנת לו חתיכה בחיוך גדול.
"אני אשמח. שמי טובי, מי את אם אפשר לשאול?" הוא שואל את ליסה, ליסה מציגה את עצמה.
"אז נחמד להכיר אותך. אני רואה שכבר הכרת את דניאל, החברה שלי." הוא אומר.
"טוב. אני חושבת שאני אשאיר אתכם לבד. אני צריכה ללכת לעזור לצוות. אני מאוד מציעה לכם לרדת לרקוד." ליסה קמה בעצב.
"ניפגש בבית הספר." אני אומרת כשהיא מתרחקת.
"ברור. אולי יעבירו אותי כיתה, איזה כיתה את?" היא שואלת.
"ט'3. אל תשכחי, תעברי אלינו." אני מרימה את האגודל ומחייכת חיוך גדול מדי.
"ביי." היא נעלמת בין בחדר שעליו כתוב: 'סגל בלבד.'
"היא עוזרת פה בבית נכון? משרתת?" טובי שואל אותי.
"כן. ואני דוגלת באמונה שמשרתים הם חכמים ויש להקשיב לעצותיהם, קום ובוא נלך לרקוד." אני דוחפת אותו מהספה וקמה בעצמי, אנחנו יורדים בשמחה לקומה התחתונה ומשתלבים בהמון הרוקד.
אני לא ממש בטוחה כמה זמן אנחנו רקדנו, אני יודעת שזה היה הרבה זמן.
לאחר שעה לפי הערכת הזמן שלי התחילו לנגן שירים אטיים, תפסתי במותניו של טובי והתחלנו לרקוד ביחד, בתיאום כמעט מושלם.
"חכי, אני אביא לנו משהו לשתות." טובי אמר ונעלם, חיכיתי חמש דקות עד שחזר עם שני כוסות בידיו, היה בהם נוזל שקוף.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"תשתי ואחר כך תשאלי שאלות." הוא אמר ואני רוקנתי בלגימה את הכוס, הטעם היה מר ונוראי.
"אלכוהול." רטנתי וראשי הסתובב.
"אלכוהול זה טוב, בואי נרקוד." הוא רוקן גם את הכוס שלו והשיר הוחלף בשיר פופ קצבי, למרות כאב הראש והסחרחורת שחשתי התקרבתי חזרה לטובי וחזרנו לרקוד, מדי פעם הלכנו למלא את הכוסות שלנו, הסחרחורת שלי גברה עם כל כוס עד שלא יכולתי לעמוד, טובי הושיב אותי על ספה בקומה השלישית.
"את משתכרת מהר. אל תזוזי מפה, אני הולך לרקוד." טובי הותיר אותי שם, לא הייתי בטוחה אם אני מעולפת או שאני עדיין בהכרה, בסופו של דבר העיניים שלי נעצמו והתעלפתי.