שומרת אחותי פרק 4 מוקדש ל: someone1

כשסוף היום מגיע אני מחכה עם ג'ון ולילי ליד השער לבילי, טובי ברח מהכיתה במהירות מטורפת ברגע שהיום נגמר ואני נותרתי להמתין לאדם המסתורי שאת סודו רציתי לגלות.
זרם התלמידים נחלש ומאחר שהוא לא מגיע אני חוזרת הביתה עם לילי וג'ון בלבד, אנחנו שותקים כל הדרך וגם כשאנחנו מגיעים הביתה יש שתיקה מביכה.
אני מחממת עוף ותפוחי אדמה ואנחנו מתיישבים לאכול, לילי מספרת מה היה לה היום בבית הספר.
"היום בהפסקה הגדולה איזה ילד מפגר אמר לי שאח שלי בן שלוש." אומרת לילי, אני מקשיבה בדריכות, מוכנה לתת לו מחר אגרוף.
"אז אמרתי לו שלפחות לאח שלי יש קצת שכל, בעוד שלו אין בכלל, ובעטתי בו בבטן. ואז פינו אותו לבית חולים ולקחו אותי לשיחה עם המנהלת, אמרו לי שהוא בסכנה ושהם יטפלו בי בהתאם." מסיימת לילי את הסיפור בסיפוק, אבל אני מחווירה.
"לילי, זה רע מאוד." אני אומרת.
"אבל לימדתי אותו לקח וכולם אוהבים אותי עכשיו." היא לא מבינה מה רע במה שעשתה.
"אם הוא בסכנת חיים והוא ימות אז ייקחו אותך למוסד לעבריינים צעירים, בשביל זה הם יאלצו לגלות שאין לנו אמא ואבא ואז גם אני וג'ון נלך לפנימיות או לאיזו משפחה אחרת, וזה יהיה ממש רע אם לא נראה אחד את השני, נכון?" אני שואלת אותה.
"אופסי דופסי…" לילי צוחקת ובורחת לחדרה, ג'ון הולך לחדרו גם ואני טומנת את פני בידי ומתחילה לבכות.
כשאני מרימה את ראשי השעה כבר שש, אני חייבת ללכת להתארגן למסיבה ולעבודה.
אני הולכת לחדרי, בוחרת שמלה אדומה צמודה וקצרה מאוד שחושפת חצי מהתחתונים שלי עם כתפיות אדומות דקות, באזור החזה שלה יש פסים שחורים אלכסוניים שיוצרים רשת. אני שמה ביריות ונעלי בובה אדומות עם פס שחור ופפיון שחור בקדמתם.
אני מתאפרת קלות: אודם לא בולט לעין וצלליות אדומות, מבליטה את הריסים ומצחצחת שיניים כדי שיבריקו.
"דניאל? רציתי לבקש סליחה על מה שעשיתי לילד. עכשיו המשפחה שלנו תיהרס." לילי נכנסת לחדרי, אני לא יכולה לא לקבל את הסליחה שלה.
"הסליחה התקבלה, נטפל בזה, עכשיו את חייבת להקשיב לי: אני אחזור מחר בבוקר, האוכל על השיש, תבטיחי לי שתלכו לישון בזמן ולא תעשו שום דבר בזמן שלא אהיה." אני אוחזת בכתפיה.
"ברור." היא אומרת, קצת מבולבלת מההיסטריה המובהקת שלי.
"מצוין." אני עוזבת אותה והולכת לשים את ארוחת הערב על השיש, שמה מעיל שחור מעל כדי שלא יהיה לי קר ויוצאת לכיוון המועדון שבו אני עובדת.
"דניאל, החלטת להופיע סוף סוף? את חושבת שזה שאת הכי רווחית במועדון יגן עליך מפיטורים אם תאחרי כל פעם?!" מנהל המועדון מתנפל עלי ברגע שאני נכנסת, הוא נטפל אלי מאז שהגעתי לעבודה כי בתו שגם היא עובדת במועדון הייתה תמיד הכי מרוויחה במועדון, מאז שאני הגעתי כל הבנים רצים רק אלי, אני בטוחה שהוא כבר היה מפטר אותי אם לא הייתי רווחית כל כך.
"סליחה אדוני." אני הולכת לחדרים של העובדות ומורידה את המעיל ואת השמלה, מגלה גוף חטוב בתחתונים וחזייה שחורה עם פסים אדומים, אדום ושחור, הצבעים האהובים עלי.
"נו, נו. הוזמנת למסיבה של בר?" הבת של מנהל המועדון נעמדת מולי לפתע, היא בת שבע עשרה, גם היא חטובה אבל החזה שלה גדול פי שתיים משלי, יש לה שיער כתום גלי ועיניים ירוקות, שפתיים עבות וגדולות שעברו כמה וכמה ניתוחים ופנים רזות עם עצמות לחיים גבוהות.
היא לבושה חזייה ורודה ותחתונים שחורות מנומרות, תכשיטים יקרים מזהב מקשטים אותה והעגילים שלה: האחת בבטן, זה שבלשון, ואלו שבאוזניים, מנצנצים כשהיא מתכופפת אלי, אני משתדלת להיזכר איך קוראים לה. טל? רז? כן, רז.
"כן. אני הולכת עם חבר שלי." אני אומרת.
"מפתיע." היא עוזבת אותי ויוצאת החוצה, המוזיקה מתחילה לרעוש.
"זונה." אני ממלמלת, קללה שמצחיקה אותי כי אני בעצמי לא רחוקה מלהיות כזאת, ויוצאת החוצה גם, עולה על העמוד שלי ומתחילה לרקוד.
כשהמשמרת שלי נגמרת אני מותשת, מותשת מכל הידיים שנשלחות אלי, מותשת מהריקוד עצמו, מותשת מהמחשבה על המסיבה שמצפה לי בקרוב, אני רצה לחדרים, מתלבשת ובודקת את האיפור במהירות, אני יוצאת החוצה אל הקור המקפיא.
האוטו הלבן של טובי כבר עומד שם, קטן אבל גאה, טובי עומד לידו, לבוש חליפה לבנה יפהפייה עם פפיון אדום וורד אדום אחד בידו.
"שלום דניאל. איך את?" הוא ניגש אלי ומנשק אותי, נראה שהוא שכח את כל מה שקרה עם בילי היום בבית הספר, ואם לא אני אסירת תודה שהוא לא מזכיר את זה.
"קצת קר לי אבל אני בסדר. טוב לראות אותך." אני אומרת ברשמיות קצת רבה מדי כשאנחנו מתנתקים, אני מופתעת לגלות כמה אני סמוקה, הרי לפני שנייה קפאתי מקור.
"את לא נראית כאילו קר לך." הוא מעיר ופותח לי את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי.
"היה לי קר," אני אומרת כשהוא נכנס "עד שאתה הגעת."
זאת אמורה להיות הערה קיטשית ומטופשת, משהו שאמור להשכיח ממנו את בילי ואת זה שאני לא באמת אוהבת אותו, אני מופתעת לגלות כמה אמת יש במה שאני אומרת.
" אני מחמם את עמקי נשמתך, אבל זה שום דבר לעומת מה שאת עושה לי." הוא אומר, המשפט נשמע לי מוכר, במעורפל אני נזכרת בתמונה של טובי ושלי יושבים על המיטה שלי והוא אומר לי שהוא כתב למעני שיר, זה היה כשהיינו קטנים, ההורים שלי עוד היו בחיים.
"היי, זה השיר שכתבת לי!" אני צועקת כשאנחנו מתחילים לנסוע, הוא לא מגיב עד שאנחנו עולים על הכביש המהיר.
"כן. את יודעת איפה המסיבה?" הוא שואל אותי.
"אין לי שמץ של מושג. תגיד לי שאתה יודע." אני מתחננת.
"ברור שאני יודע, נגיע בעוד חמש דקות. תביטי בנוף או משהו." הוא מורה לי, אני מוצאת בזה עצה טובה למדי ושוקעת במחשבות בעודי מביטה בהרים ירוקים מסביבי גדלים.