שומרת אחותי פרק 3 'קנאה' קצרצר

'בילי הוא אדם משונה במיוחד' אני מחליטה בעודנו מתהלכים במסדרונות בית הספר.
הוא יכול לשתוק רבע שעה ואז לפתע להתחיל לדבר על נושא לא קשור בכלל, לאחר שיחה ארוכה החלטתי הוא בסך הכל אדם נחמד וחביב אבל מסתיר את האופי האמיתי שלו תחת מסכה של אדם מרוחק ולא ידידותי מסיבה מסיומת.
אני מהמרת שזה בגלל העבר שלו, הוא לא אמר עליו מילה והתחמק מהנושא כל פעם שעלה.
"אתה הוזמנת למסיבה של בר?" אני שואלת לאחר עשרים דקות של שתיקה.
"כמובן. אני הבן דוד שלה." הוא נשמע ממורמר כשהוא עונה.
"מסכן. היא נשמעת כמו זונה." אני אומרת ומתפלא לגלות שבכל שנותיי בבית הספר, כשאני לומדת איתה באותה שכבה, מעולם לא דיברתי עם בר פנים אל פנים, ראיתי אותה כמה פעמים בפעילויות בית ספריות אבל לא יותר מזה.
"היא באמת זונה. אני גר בבית שלה כבר שלוש שנים ואני מתפלל בכל יום שנעבור דירה." הוא נאנח, כאילו נזכר מה מחכה לו בבית כשיחזור.
"למה אתם גרים אצלם?" אני שואלת.
"טוב… פשוט חופשה אחת הם הזמינו אותנו אליהם לחודש, אמא שלי התחבבה עליהם מאוד והם רצו שנישאר לגור עוד קצת, כך יצא שהשתכנו אצלם לתקופה 'קצרה' שנמשכת כבר שלוש שנים ולא נראה שעומדת להסתיים בקרוב." הוא אומר, אני מנסה למצוא רמז למשהו שעלול להיות הסיבה להתנהגות שלו.
"ואבא שלך?" אני שואלת לבסוף.
הוא משתתק ומתכנס לתוך עצמו, אנחנו ממשיכים לפסוע בשתיקה.
"טוב, בכל אופן, אתה יכול לבוא אלי אחרי בית הספר. נשמע שאתה תשמח לא לחזור הביתה." אני אומרת ועיניו נדלקות באושר, הוא מרים את מבטו אלי כשחיוך עצום נמתח על פניו.
"באמת? אני יכול?" נשמע שהוא לא מאמין שמזלו טוב כל כך, אני מחייכת להבעתו המגוחכת.
"כן. ברור. אבל תאלץ לעזור לי עם האחים שלי, ארוחת צהריים וכאלו." אני אומרת, הוא מחייך חיוך עצוב, ככה הוא הגיב כשסיפרתי לו על העבר שלי לפני חצי שעה בערך.
"אני אשמח." הוא מעביר את ידו בשיערו השחור ומביט בתקרה.
"את יודעת, עוד מעט הפסקה, את בודאי צריכה ללכת כבר למנהלת." הוא אומר לבסוף.
"אני בטוחה שהמנהלת תבין מדוע בחרתי להימנע היום ממסיבת התה המופלאה שלה." אני אומרת בציניות, שנינו צוחקים, הצחוק שלו מקוטע ומוזר, כמעט כאילו שכח איך לצחוק מרוב שלא עשה זאת זמן רב.
אף פעם לא הכרתי ילדה נחמדה כל כך. רק למי שיש עבר כואב הוא נחמד?!" הוא שואל כמעט את עצמו.
"אולי." אני מהרהרת בכך בעצמי.
"טוב… אני חייב לשירותים. אל תחכי לי." הוא נמלט ממני ורץ במהירות במסדרון, אני מביטה בו עד שנעלם ותוהה למה הוא מתנהג כל כך מוזר, נראה שלא היה לו עבר כואב במיוחד, אולי משהו לגבי אבא שלו…
אני נזכרת איך השתתק והתכנס בתוך עצמו כששאלתי אותו על אביו.
אני מסתובבת וחוזרת על עקבותיי, מבטיחה לעצמי לגלות מה הוא מסתיר ממני לגבי עברו, ילדים יוצאים מהכיתות להפסקה ואני בקושי מצליחה להגיע למקום מבטחים- כיתת הטכנולוגיה- ומתיישבת על כיסא עקום, בודקת את החבורות והמכות שקיבלתי מהיתקלות בכל הילדים במסדרונות.
אני בוחנת סימן כחול על ברכי כשטובי נכנס בזעם לכיתה.
"את חירשת?!" הוא מתפרץ עלי, פניו צבועים אדום וידיו קפוצות לאגרופים, הוא נראה כועס כל כך שעוד מעט ירצח מישהו, אני רק מקווה שהוא לא כועס עלי.
"מה קרה?" אני שואלת בבלבול.
"צעקתי לך חצי שעה ולא התייחסת! לא משנה, איך היה אצל המנהלת?" הוא מוותר לי.
"האמת היא שוויתרתי על התענוג שבנוכחותה לטובת שיחת נפש עם בילי." אני אומרת באצילות.
"בילי?! בילי ג'ונס?! בן דוד של בר שהגיע לישראל מאריזונה לפני שלוש שנים?!" הוא צועק.
"כן." אני מאשרת, שומרת על פנים חתומות למרות שאני נבהלת למוות מההתפרצות של טובי.
"מה יש לך לחפש אצלו?! תתרחקי ממנו! יש עליו שמועות נוראיות! הוא מגעיל!" צועק עלי טובי.
"בסדר, תירגע קנאי אחד. אני הסכמתי לצאת איתך למסיבה, אני לא אבגוד בך." אני אומרת.
"אני לא מקנא. ועדיין לא מוכן שתתקרבי אליו." הוא נאנח.
"בסדר." אני לא אומרת לו שהוא בא אלי אחרי בית הספר, עדיף שישכח מכל העניין הזה.
"ואני בא אליך היום אחרי בית ספר, מסתבר שסבתא מתה ואמא עצבנית, אני ממש לא רוצה לחזור הביתה." הוא אומר.
"אי אשפר. אתה לא יכול." אני פולטת מהר מדי.
"דניאל, מה קורה?" הוא שואל בעדינות.
"אני… די הזמנתי את בילי אלי אחרי הלימודים. הוא פשוט נראה כל כך אומלל לחשוב על לחזור הביתה לבר עד שריחמתי עליו והזמנתי אותו אלי." אני ממלמלת.
"אז אני מעדיף לסבול את אמא שלי ולא את המאהב שלך." טובי יורק בזעם.
"אתה יודע מה, טובי? הקנאות שלך נמאסה עלי. אמרתי לך שאני ואתה ביחד עכשיו! אין לך מה לקנא!" אני קמה ונצמדת אליו בנשיקה שמשתיקה אותו ואת כל טענותיו.
"אני… אני מניח שזה בסדר, אם ככה." הוא ממלמל כשאני מתנתקת ממנו, אני מחניקה את הצחוק שמאיים לפרוץ למראה הסומק שעולה בפניו.
"טובי, אל תשכח שאני לעולם לא אבגוד בך." אני אומרת בעדינות.
"אני לא אשכח. אבל אנחנו באמת חברים? חברים-חברים? ביחד?" הוא מתקשה להאמין.
"כן, עכשיו בוא נלך לאכול משהו בקפיטריה, שמנמן." אני טופחת על בטנו.
"תראי מי שמדברת." הוא מניד בראשו כאילו נוזף בי וצובט את מותניי. "נשים אמורות להיות רזות גברת דניאל!" הוא אומר במבטא רוסי מטופש.
"אויש תשתוק." אני יוצאת מהחדר, טובי אחרי, בדרך להתענג על אוכל בקפיטריה.