שומרת אחותי פרק 10 'פנימיית ברקליף לילדים חסרי תקווה'

לאחר שעות רבות מישהו נכנס לחדר, אני רוצה לרוץ לדלת ולברוח אבל הוא חוסם את המעבר ומאחוריו יש עוד שני אנשים שחוסמים כל אפשרות בריחה.
הוא צועד אל האור ואני מגלה שזה דוד.
"נו, אז לא רק אחותך פושעת, הא?" הוא שואל אותי, ניכר שהוא עצבני מאוד, פרצופו אדום והורידים שלו בולטים, ידיו שלובות על חזהו בנועם מזויף.
"פשוט תגיד לי מה קרה. בבקשה." אני מבקשת ממנו, בשעות האחרונות ניסיתי לצאת מהחדר בכל דרך אפשרית כדי לגלות מי נורה, מי ירה ומה קרה, בעטתי בדלת וצרחתי על כל מי שהיה בחוץ, אבל או שלא היה אף אחד או שהם לא טרחו לענות לי, כי הדבר היחיד שקיבלתי היה שתיקה.
"אני מצטער, רק ברגע שהוא יחזור מבית החולים יהיה אפשר לספר לך." דוד אומר בחיוך, ברור שהוא נהנה לא לספר לי את כל האמת.
"יריתם בבילי?!" אני צורחת עליו וקמה, הוא כושל לאחור, מופתע מהתגובה שלי.
"לא יכול לספר!" הוא צורח באימה, אני מתקדמת אליו ומכינה את האגרוף שלי, כדי שאני אוכל לשבור לו את האף במהירות.
"תספר. מי. ירה!" אני צורחת ואוחזת בחולצתו, האנשים שחוסמים את הדלת נראים אדישים ואפילו משועשעים מהמצב.
"בילי לא מת! בילי בסדר! הוא ירה בשוטר, השוטר בבית חולים במצב אנוש, בילי ולילי בדרך לבית כלא לעבריינים צעירים, שלחנו אותם לפני שעה!" צורח דוד בפחד, אני מרפה ממנו וחוזרת לשבת.
"ומה תעשו איתי?" אני שואלת בשקט, דוד נראה עדיין מפוחד ועונה לי במהירות.
"נחפש לך משפחת אומנה, הרי לא פשעת ולא עשית שום דבר רע, לגדל משפחה לבד לא נחשב…" הוא מתחנף אלי.
"אז… אני יכולה לעשות שיחת טלפון?" אני מבקשת בלחש, דוד מניד בראשו.
"אנחנו רק נביא אותך לבית היתומים ושם כבר תתקשרי, בסדר? רק שעתיים נוספות ותוכלי להתקשר. אח שלך כבר בדרך לשדה התעופה, בית ההבראה שלו נמצא בארצות הברית." אומר דוד ברוגע, הוא חוזר לשלוט במצב.
"בסדר." אין לי כוח להתווכח, כל מה שאני רוצה זה רק להסכים עם הכל וכולם ולעשות מה שיגידו לי, זאת הרי דרך טובה להתחבב על אנשים, לא?
"אז בואי ניסע אליך הביתה, תארזי את מה שאת צריכה, ונזוז?" הוא שואל בעדינות מפתיעה.
"כן." אני אומרת, האנשים ששומרים על הדלת זזים לצדדים ומפנים לנו את הדרך, אני הולכת אחרי דוד בעיניים חצי עצומות אל האוטו השחור שבו הגעתי לפה, אנחנו חוזרים אלי הביתה.
אני אורזת מהר ככל האפשר את מה שאני צריכה: בגדים רבים ככל האפשר, משחת שיניים ומברשת לשיער, נעליים ואוכל לדרך.
אני נמנעת מלקחת מזכרות ומביאה איתי רק את הפלפון של בילי, שעדיין שוכב על השולחן במטבח, איפה שהשארתי אותו כשסיימתי לדבר עם ליזל.
"את באה?" השוטר מציץ אל תוך הבית, הוא נראה חסר סבלנות, כנראה בגלל השעה המאוחרת, כבר כמעט שלוש לפנות בוקר.
"סיימתי." אני אומרת ומביטה לאחור בעצב, אני אוחזת בתיק שלי חזק ככל האפשר והולכת אחרי השוטר אל תוך מכונית המשטרה שממתינה לי.
הנסיעה ארוכה בצורה נוראית, היא מרגישה כאילו היא לעולם לא תגמר, לפעמים הדמיון הפורה שלי גורם לי לחשוב שאנחנו נוסעים במעגלים, או שאנחנו באמת נוסעים במעגלים? לא ראינו את תחנת הדלק הזאת כבר?
אני לחוצה בצורה בלתי אפשרית, אני מרגישה שאני כלואה באוטו הנוראי הזה, באלי פשוט לצרוח, לרצוח את כל השוטרים האלו ולברוח מהם לעזאזל.
אבל אני רוצה להישאר טובה, כדי שליזל תוכל לאמץ אותי, ואם היא לא תוכל לאמץ אותי אני כבר אחשוב אם מותר לי להרוג אותם.
"אל תדאגי, אנחנו נגיע עוד מעט, צריך לתדלק את האוטו, רוצה לצאת לקנות לעצמך משהו? להתמתח קצת?" שואל אותי לפתע השוטר שיושב לידי, אני שמה לב שאנחנו עוצרים בתחנת דלק.
"אני אשמח, יש לי קצת בחילה…" אני ממלמלת ונמלטת החוצה, השוטר הולך אחרי לבדוק שאני לא בורחת, אבל לאן יש לי לברוח?! אנחנו באמצע שום מקום, רק חולות והרים מסביב.
אפילו תחנת הדלק ריקה, אני נכנסת פנימה וקונה לעצמי שוקולד עם הכסף שאני מוצאת בנעל, לפעמים נותרים לי שטרות בכל מיני מקומות בגוף מהעבודה במועדון.
כשאני מסיימת לאכול אנחנו חוזרים לנסוע, אני מופתעת כשעיני נעצמות ואני מתחילה לנמנם.
אבל התנומה שלי קצרה, לאחר חצי שעה האוטו עוצר בחריקה ואני עפה קדימה, השוטר מגחך.
"לא לישון במשמרת שלי, קדימה ילדה, החוצה." הוא אומר ואני נדחפת מתוך האוטו, בתחילה עיני לא מצליחות להתרגל לאורות החזקים שמופנים אלי, רק כשהשער החשמלי מתחיל לנוע הצידה והזרקורים שסינוורו אותי מופנים למקום אחר אני מצליחה לקרוא את הכיתוב שעל הבניין המתפורר: "פנימיית ברקליף לילדים חסרי תקווה."