שדה קרב – פרק 8

לפתע הכול נראה לי כמו מעיין חלק בסרט מתח. אוויר קריר מצנן את האווירה הכבדה ועלים יבשים עפים בצורה מסולסלת ונחים בדממה על האדמה הרכה מגשם.
אני נעמד מולו. הוא גבוה ממני לא בהרבה. עורו חרוש קמטים ושיניו כבר לא כל כך מושלמות מקרוב.
"מה עשיתי שכל הטוב הזה מגיע לי?" אני שואל במרירות צורמת.
"קח, אסור שאף אחד יראה את זה, בטח שלא זואי," הוא לוחש, תוחב לבין ידיי הקפואות עטיפה דקה מצהיבה ונמלט מהמקום בצעדים חרישיים.
"אמ… תודה," אני ממלמל ביני לבין עצמי.
אחרי שעתיים כימיה אני משתחל בשקט לשרותיי הבנים הריקים. ריח וניל שורר בחדר החשוך למחצה. חלונות צרים נמצאים בסמוך לתקרה ומאירים בקושי את החדר.
אני נכנס לאחד התאים ונועל אותו כשהסימן הירוק הדהוי בדלת מתחלף לאדום.
האצבע המורה שלי משתחלת לתוך הקצה המקופל בעטיפה עם דבק ופותחת אותו בקול חד.
אני שולף את הדפים מהעטיפה וזה נופל מידי וגולש על הרצפה. קול חריקה של צירי הדלת נשמע ואז טריקה.
אני עומד בלי לנוע וכמעט לא נושם.
"ראית את החצאית של ברברה?" נשמע קול משועשע ואז קול של ברז פתוח. צעדים.
"עזוב את זה אחי, תסתכל על ההגדלה של ליסה," קול עמוק נשמע ואז גיחוך.
אני מכריח את עצמי לא לנשום. לבי דופק בחוזקה כאילו עוד שנייה עלולים למצוא אותי.
"בטח שראיתי, אבל שום מילה לזואי, כן?"
אני מרים את ראשי באחת כשאני שומע את שמה וזה גורם לדף בוגדני ליפול מידי ולגלוש מתחת לדלת.
צעדים. אחד מבניהם מרים את הדף וקול של קימוט דף מעיד על כך.
אני נאנח ופותח את הדלת כשהסימן שוב משתנה לירוק.
"אני חושב שזה שלי," אני ממלמל ובדיוק כשידי נחה על הדף, הנער בעל השער השטני מרחיק אותו מהר מידי.
נער עם שיער שחור כפחם נעמד לידו כשהוא משלב את זרועותיו האחת בשנייה.
"אז זה טיילר המופלא, אה?" אומר הנער עם השער השחור.
נער השטני נראה מופתע ואז מתאפס מיד ומביט בי בחיוך ערמומי. "למה שאני אתן לך את הדף?"
"עזוב נייתן, תיתן לו את הדף," אומר השני ואני מביט בו בכיווץ גבות. אני לא צריך את עזרתו. אני יכול לשבור לו את הפרצוף לגמרי לבד אם אני רק אחליט.
שטף של חמימות מוכרת עולה בי. חמימות של כעס וחוסר סבלנות. אין לי כוח למשחקים.
"שתוק," מפזם נייתן אל הנער עם השער השחור.
"יש לי עסקה," אני לוחש וחיוך קטן עולה על פני. "אתה תיתן לי את הדף ואני לא אגלה לליסה על המבטים שלך."
חיוכו נמחק באחת וזה גורם לחיוכי אף להתעצם. הוא תוחב את הדף שמתקמט לחיקי ויוצא בסערה מהשירותים, כאילו הוא ילד אינו מתלהב כבר מהצעצוע החדש שקיבל.
"הסוף," אני לוחש. לפתע תחושה של פספוס מכה בי. כאילו גופי כבר היה מוכן לקרב, היה מוכן לאדרנלין ולמכות.
"זה היה יפה, אני קלווין."
"כדאי שתלך לראות אם הוא בסדר, הוא מאוד נפגע."
הוא צוחק ובדיוק כשהוא בא לצאת החוצה הוא שולח לעברי עוד מבט אחד. "ואל תגלה לזואי."