שדה קרב – פרק 6
רק עכשיו, כשהאדרנלין הולך ודועך, אני מתחיל לחוש בצלעותיי שצורבות ומלהיטות את קרביי באש מאיימת ומענה. אני מתכווץ במקומי בפעם אחת ומייסרת כשאני מנסה לזוז. אני תוהה אם חולצתי רטובה מגשם או מזיעה כשהיא נדבקת לגבי.
"אני לא מעוניין," אני אומר בנשיפה עצורה כשצלעותיי שוב בוגדות בי.
"טיילר, אני יכול לתת לך הצעה של פעם בחיים," אומר ג'ויס כאילו התעלם לגמרי ממחאתי. פניו נוקשות וצלקת יבשה ושטוחה מפלחת את הלחי שלו. כשאני בוחן את צלקתו, כמו מעין רפלקס, אני שולח יד לצלקתי ברקתי. כאילו רק על ידי מישוש הצלקת אני יכול שוב לחוש בטעם המתכתי של הדם והזיעה בפי, בכאב החד שמהדהד בכל איבר בגופי ובתשוקה לנקמה.
"יש לך עוד 10 דקות אדוני," ממלמל אחד הגברים שעומדים מאחורי ג'ויס ונראה מלא יראת כבוד. אך ג'ויס מצדו רק מרים את ידו וזה שותק.
"שמעתי עלייך הרבה, על הנקמה שהכניסה אותך לכלא, לא האמנתי כשאמרו לי ילד בן 17 הצליח להרוג אנשים מיומנים," אומר ג'ויס. אני נזכר כיצד אבי לקח אותי למרתף המעופש שהיה בביתנו, והחל ללמד אותי הגנה עצמית. אף פעם לא ידעתי למה הוא מלמד אותי את זה וכששאלתי הוא רק אמר שזה דבר בסיסי לחיים בטוחים.
הצלקת שמתחילה ברקתי ונגמרת בעצם לחיי, היא דבר מוחשי אחד המזכיר לי שהצלחתי בנקמה, בנקמה על רצח אבי.
"דבר זריז ג'ויס," אני ממלמל כשאני מתחיל לחוש את חוסר הסבלנות מכרסם את קצות אצבעותיי.
"אדון ג'ונס בשבילך!" צועק בגועל וסלידה הגבר בעל הקרחת. גם הפעם הרים ג'ויס את ידו בסבלנות ומביט בי במבט חתום.
"ביתי לומדת איתך בבית הספר, ובוא נגיד שיש אנשים שיעשו הכול כדי להרוס לי את החיים," הוא מסביר בנחת כאילו כל הזמן שבעולם נתון לו. "אני רוצה שתשגיח עליה."
כשאני מרים גבה הוא מוסיף, "וכמובן שאשלם לך סכום מכובד על כך."
גיחוך קלוש נפלט מפי אל האוויר הקריר.
כסף. הוא חושב שהוא יצליח לקנות אותי בכסף?
אני מנענע את ראשי הכבד מיתר מחשבות. על פני חיוך טיפשי נמרח, חיוך מזלזל.
אני חוצה ביעף את ג'ויס ושלושת הגברים שעל פניהם מבט מבולבל והם מורידים את האקדחים בהנחייתו של ג'ויס.
כעת טיפות, כמו אלפי מחטים דקיקים, נושרים בכמויות ונספגים באספלט השחור.
אני תוחב את ידיי הקפואות בתוך כיסיי הקפוצ'ון שלי תוך כדי שרגליי מובילות אותי אל היציאה של הסמטה האופפת ריח מעופש אל הרחוב המעושן. חתול צנום שפרוותו הנחושתית מלאה בקרחות עוצר באמצע הדרך ועיניו אפורות בעלי האישון המוארך והדקיק נעוצות בעיניי. אני ממשיך להביט בו ולהתקדם לעבר היציאה ואז הוא נמלט בקפיצות זריזות לצד.
"אז כנראה שתצטרך לחזור לכלא," קולו המשועשע של ג'ויס מקפיא אותי במקומי. גופי נרעד לרגע וקול קטן בראשי מצהיר שזה עוד לא נגמר. "חבל, אחרי שהשתלבת כל כך טוב בבית הספר."
"על מה אתה מדבר?" אני שואל, לא מביט בו. אני מרגיש כיצד כל שריר שלי נמתח וגופי נדרך, מחכה לעוקץ. מבטי נודד אל החתול שמביט מבין הצללים במתרחש כשחלק מפרוותו גלויה לעין ועיניו מתרוצצות אנה ואנה באימה כאילו יכול להרגיש במתח הכבד שאפשר כמעט לחוש בו זורם בין האצבעות בחלקלקות ושעשוע.
"אתה פיקח יותר מזה, טיילר. תסיק מסקנות לבד," אומר ג'ויס וצעדיו מהדהדים בסמטה האפלה. "אתה משתחרר מהכלא במפתיע ויום אחרי זה אני מגיע אלייך בכבודי ובעצמי."
לבי נופל כשאני מבין שבעצם ג'ויס ג'ונס הוא מי ששחרר אותי מהכלא בעזרת הפה הרהוט והשפה הרשמית שלו. "זה היית אתה?"
"אוי טיילר, אתה לא נראה אחד כזה שנדבק למובן מאליו."
בטני מתהפכת וגל של קיא דוחק בי. זאת ברירת המחדל שלי, אין לי דרך לברוח מהבחירה הזאת.
"נחמד לעשות איתך עסקים ג'ונס," אני ממלמל במרירות. "מי זאת?"
"זואי ג'ונס," עונה ג'ויס בקול חד כתער. לפתע אני מרגיש את הצורך לבוא ולגונן עליה, להעניק לה חיים בטוחים מה שאביה לא יכול לתת לה. "תזכור דבר אחד קוניס, זואי לא אמורה לדעת מהפגישה או מהשמירה שלך עליה שום דבר."
"זה נשאר חתום וסגור אצלי."
תגובות (2)
אני נכנסת מאוחר בלילה בשביל לקרוא את זה XD
חחחח המשך מיד!!!