שדה קרב – פרק 24

הכביש כולו חלקלק מהגשם ומעט קפוא מהירידה המשמעותית בטמפרטורות.
כשאני עוצר מול ביתה של זואי אני שולח לה הודעה ומשחק בידיי בעצבנות. אני מפעיל את החימום ומכבה אחרי כמה שניות כשאני מרגיש את החום מעיק וחונק. שקט שורר במכונית ומבטי מרפרף בלי רצוני לדלת ביתה הסגור והחתום, לא מגלה כלום אודות המתרחש בפנים.
אני משחרר מעט את העניבה מתוך תחושת מחנק, אף שהיא כלל לא הייתה צמודה לגרוני.
אחרי כמה שניות אני פוקק את פרקי אצבעותיי וזה מהדהד ברחבי המכונית בקול מענה.
"איזה אידיוט אני," אני ממלמל כשאני קולט עד כמה לחוץ אני, אף פעם לא הייתי כל כך לחוץ, לפחות לא מאז שהיה בידי אקדח וכיוונתי אותו הישר אל ראשו של קונור כשאחי היה לידי.
אני פותח את הרדיו והשיר של טום דה-לונג' משתלט על השקט בתחושה כל כך טובה ומרגיעה. חיוך עולה על פני ואני מרים את רגלי על לוח המכוונים כשאני משלב את אצבעותיי האחת בשנייה מאחורי עורפי.
אלומת אור מתנפצת על האספלט באור חיוור.
כמה שניות עוברות שאני נועץ את מבטי באלומת האור מבלי להבין בכלל מאין היא מגיעה, אך אני מוריד את רגלי מהר כשאני מבין שהיא מגיעה מביתה של זואי.
אני יוצא מהר מהמכונית וקופא על מקומי כשאני רואה את זואי עומדת במפתן דלת ביתה. ליבי מחסיר פעימה.
חיוכה מבזיק אלי. שערה מסודר בתלתלים זהובים שופעים הנופלים על כתפיה החשופות. שמלתה הוורודה מלטפת את הרצפה והיא מרימה אותה מעט ומתקדמת לעברי בחיוך.
אני מתקדם לעברה.
אנחנו נעמדים אחד מול השנייה. גם כשהיא על עקבים אני גבוה ממנה בהרבה.
"את נראית מדהים," אני אומר וחיוכה מתרחב וחושף שיניים לבנות ומושלמות. אני מחייך למראה גומות החן שבצדי שפתיה. ריח בושם עדין אופף אותה כמו ענן משכר.
עיניה מאופרות בחדות וזה מאציל לה מראה של נסיכה פראית יפיפייה ושובת לב.
"ממש השקעת," היא אומרת בגיחוך ומרימה מעט את עניבתי הרופפת. "אתה נראה טוב."
"תודה," אני משיב בחיוך ושנינו עומדים בשתיקה מביכה.
אחרי כמה שניות אני אומר, "אחרייך."
פורש את ידי לעבר המכונית והיא מהנהנת בחיוך והולכת לעבר המכונית כשאני פותח לה את הדלת.
אני נכנס לתוך המכונית מיד אחריה ומתניע את המכונית שמאירה את הרחוב.
"קר לך?" אני שואל כשאני מתחיל לנסוע עם יד אחת והשנייה על החימום.
היא מהנהנת ומשפשפת את זרועותיה. אני פותח את החימום שישר מתיז משב רוח חמים, שעדיין נראה לי מחניק מידי.
"אתה יכול להבטיח לי משהו?" לחישתה העגמומית של זואי גורמת לגווי לרטוט ולליבי לנתר בחוסר שקט.
אני מעיף בה מבט קצר ושוב מישיר אותו לכביש.
"שלא ניתן לנייתן להרוס לנו את הערב," היא לוחשת וקולה נסדק כשאמרה את שמו. משהו בה שבור. היא באמת אהבה אותו עד כדי כך?
"מבטיח," אני לוחש ומחניק את ההשתנקות כשהיא משלבת את אצבעותיה הקרות באצבעותיי שחמות כנגד עורה.
"תודה," היא אומרת ואני מחייך אליה ונושק לידה הטמונה בידי.
כשאני עוצר מול בית הספר, המוזיקה כבר נשמעת במעומעם ואורות צבעוניים דולקים בכל מקום ומכסים את הדשא הלח מטל הלילה.
זואי יורדת מהמכונית ואני דומם את המנוע. משהו נוצץ תופס את מבטי. הזר. אני מרים אותו וסוקר אותו. זואי מתקתקת כמה פעמים על החלון ונשימותיה קופאות על הזגוגית השקופה למחצה. אני לוקח את הקופסה בידי ויוצא מהמכונית.
"אתה רוצה להישאר שם כל הערב?" שואלת זואי בצחקוק.
"בתנאי שאת תישארי איתי," אני פולט ומתחרט על כך, אך כשהיא צוחקת אני נרגע.
"קדימה, בוא," היא מושכת את זרועי לעבר הנשף כשעקביה מהדהדים ברחוב החשוך והריק. הרחוב נראה בדיוק כמו סצנה מושלמת בסרט אימה.
"רגע, זואי," אני אומר והיא עוצרת ומביטה בי בהשתוממות. עיניה הירוקות מצטלבות בשלי ואני נרעד בתנועה לא מורגשת. "זה בשבילך."
אני חושף בפניה את מה שידי מחזיקה. פיה נפער במעט כשאני פותח מולה את הקופסה והזר הזעיר נגלה לעיניה. היא מניחה יד על פיה. "זה יפיפייה, טיילר."
חיוך קטן עולה על פני. ללא ספק אליס ידעה מה היא עושה. אני מוציא בזהירות את הזר עם הסרט הלבן.
"אפשר?" עיניי מטפסות מהזר אל עיניה הנוצצות הנעוצות עדיין בזר. היא מהנהנת ומרימה את ידה השמאלית. אני קושר את הסרט עם הזר סביב פרק כף ידה ומזווית עיני רואה כיצד עיניה סוקרות אותי.
כשאני מסיים אני מבחין בעיניה שמלאות הערצה ופליאה. היא בוחנת את פרק כף ידה.
"תודה," היא אומרת ומחבקת אותי בפתאומיות, אך אני מתאפס ומחבק אותה בחזרה, מרגיש כיצד ליבי דופק בחוזקה כשגופה צמוד אלי. את משגעת אותי, זואי.

אני וזואי נכנסים יד ביד לתוך אולם הספורט, כמעט ואי אפשר להאמין שזה אותו אולם הספורט שהוא ביומיום.
נברשת גדולה משתלשלת מהתקרה ומקרינה את שלל הצבעים. מנורות צבעוניות מאירות את רחבת הריקודים ומוזיקה חלשה נשמעת בערפול כשכמה נערים רוקדים עם בנות זוגם על הרחבה החלקה.
זואי לוחצת את ידי ואני מסתכל עליה. היא לא מביטה בי, רק זוקרת את סנטרה קדימה ואני מביט לעבר הנקודה עליה הצביעה. קאסי.
שמלתה השחורה מלטפת את הרצפה כשהיא מתקרבת אלינו בחן כשידה שלובה בזרועו של נער גבוה ומוצק. הזוג נעמדים מולנו.
"טיילר," אומרת קאסי בפיזור נפש ומבטה שהיה עלי לשבריר שנייה מוסט במהרה אל זואי שנעה בעצבנות תחת מבטה. "זואי את נראית טוב."
"ואת," חושקת זואי את שיניה. "נראית בסדר."
ארשת פנים מתנשאת מתנוססת על פניה של קאסי והיא ממהרת לחייך אל הנער הצמוד אליה. "שנלך לרקוד?"
הוא מהנהן פעם אחת ושניהם מתרחקים ממנו.
כמה שניות חולפות עד שאני שומע את אנחתה של זואי. אני מביט בה. "קרה משהו?"
היא משפילה את מבטה תוך כדי שהיא ממלמלת, "נייתן מגיע."
לפני שאני מספיק לענות לה נייתן וליסה נעמדים מולנו כשמחשופה העמוק של ליסה זועק לתשומת לב ונייתן דואג לספק לה זאת.
הוא שורק חרישית ובוחן את לבושי. "עד שחשבתי שאזכה לראות אותך בחליפה מטופשת."
"כן," אני ממלמל. "אתה יודע, יש אנשים שאוהבים חליפות מטופשות." אני מביט בחליפתו מבט מלא משמעות.
הוא מחכך בגרונו. "לפחות אני לא נראה כמו–"
"מצטער, נייתן, אני צריך להזמין מישהי לרקוד," אני קוטע אותו והוא נראה על כך עצבני במיוחד. אני פונה אל זואי במבט משועשע. "תרצי לרקוד איתי?"
אני מציע לה את ידי.
היא מחייכת חיוך ממיס ושובה לב. תוך כדי שהיא נוטלת את ידי היא אומרת, "בשמחה."
שנינו מתרחקים לעבר הרחבה כשנייתן מאחורינו נותר זועם.
רק כשאני נעמד מול זואי, אני מבין שעשיתי טעות. אמנם הצלחתי להתחמק מנייתן ובנוסף גרמתי לו להתעצבן, אך הכנסתי את עצמי לצרה. אני שונא לרקוד.
זואי משלבת את ידה מאחורי עורפי שסומר ללא הרף ואני מניח את ידי סביב מותניה הצרות, בוחן את קווי המתאר הדקיקים של גזרתה.
"מצטערת," היא לוחשת ועיניה נוצצות מאור האורות התלויות מעלינו ומבליחות בצבעים שונים.
אנחנו נעים מצד לצד לצללי השיר האיטי.
אני מניד בראשי לאט.
אחרי כמה דקות של ריקוד מביך זואי מחייכת אלי בשובבות.
"מה?" אני שואל ולא יכול שלא לחייך גם.
"בוא נלך מפה," היא אומרת ומורידה את ידיה מצווארי, אני לא יכול שלא לחוש בחסרונן מיד.
אני מכחכח בגרוני. "לאן?"
היא מושכת בכתפייה בעדינות ומושכת אותי בין הסובבים אותנו. אני הולך אחריה, אחרי עקבות של סקרנות.
זואי מובילה אותי במסדרונות בית הספר החשוכים שכעת לא משרתים אף אחד מוארים למחצה רק על ידי האורות הבוקעים מאולם הספורט. ידי נתונה בידה החמימה של זואי.
"לאן?" אני שואל בגיחוך בפעם המיליון אם לא יותר.
"זואי!" קול מהדהד במסדרון. שנינו מביטים אחורה, אל נייתן. שערו פרוע ועיניו נעוצות בזואי. "אני… יכול לדבר איתך?"
היא מעיפה בי מבט ואז מהנהנת, הולכת אליו כאילו מכריחים אותה לעשות זאת. הם צועדים לעבר עיקול המסדרון, אבל לא לפני שנייתן שולח לעברי מבט מהיר מלא שאט-נפש.
אני תוחב את קצה אצבעותיי אל תוך כיסי מכנסי, לא יכול שלא לחוש בחוסר שקט שנע בתוכי בגלל הידיעה שזואי נמצאת איתו.
אני נשען על הקיר, מסתכל על אור המסדרון המהבהב. לפתע הוא נהיה חשוך. אני מזנק לאמצע המסדרון, מנסה לשמוע תזוזות בחושך.
אתה סתם פרנואיד, ראשי מוחה.
רעש חד חותך את דממת העלטה הכבדה שכמעט מרגישה מוחשית בין האצבעות ומשהו קר מונח על גרוני, מאיים לחתוך אותו, סכין.
"אם תנסה לצעוק או להתנגד זה סופך," דמות מסתורית לוחשת אל תוך אוזני, הבל פיה מקפיאה אותי במקומי. "קדימה, תתחיל ללכת."
נעלי העקב שלה מהדהדות ברחבי המסדרון הרחב.
היא מובילה אותי אל שרותי הבנים המוארים. שם כשהיא מעמידה אותי מול המראה אני רואה אותה. עיניה רושפות גיצים ושערה החלק נוגע קלות בזרועי ומדגדג אותי כמו עכביש מטפס.
"טיילר," היא לוחשת נושכת את תנוך אוזני. כאשר קצה לשונה מרפרפת על צווארי גל של צמרמורת עובר מצווארי אל כל איבר בגופי ואני נרעד. היא מצחקקת כשהיא קולטת את תנועתי שכמעט לא מורגשת. אם סכין לא הייתה מאיימת לשסע את גרוני אולי גם הייתי נהנה מזה.
"מה את רוצה?" אני שואל בזמן שהיא ממשיכה להתביית על צווארי כמו עלוקה.
"נשיקה ואולי גם להרוג אותך," היא אומרת ברצינות ואז צוחקת בקול מרושע. "אכפת לך שאתעלל בך לפני המוות?"
"אמנדה," אני לוחש, מביט בה דרך המראה, מנסה להבין איך יכלה לבגוד ככה. "אני יכול להתערב איתך שלא כיף לך עם גייב."
היא נועצת במעט את חוד הסכין בגרוני, רק כדי לאיים. "אני לא מכירה שום גייב, אבל אם הוא גם עוזר לך, כדאי שאני אחסל גם אותו."
"רגע את רוצה להגיד לי ש…"
"כשאני אהרוג אותך, השטח יהיה פנוי, ואוכל לחסל את הילדונת הקטנה והמפגרת שאתה שומר עליה."
"למה?"
"כי אבא שלה בן-זונה זה למה!" היא צועקת ואני מרגיש כיצד ידיי מתחילות לרעוד מעצבים.
חייב לשנות את המצב הזה. המצב הזה שהיא שולטת עלי ואני חייב לעשות כדבריה. אחרת, היא תפגע בזואי.
אני מגחך. בין רגע הגיחוך הופך לצחוק מתגלגל. אני רואה דרך המראה כיצד עיניה של אמנדה משדרות בלבול. "חשבת שאני מגן עליה?"
"אל תוציא אותי מפגרת, טיילר."
"אבל את באמת מפגרת," אני נוהם. "אני לא מגן על זואי, אני רוצה לסחוט את אבא שלה."
"מה?" היא שואלת, לגמרי מבולבלת.
"אני לא מתכוון לגלות לך את התכנית, אבל אני עובד עם גייב," אני משתדל לא לירוק כשאני מבטא את שמו.
"איזה גייב?"
"גייב מרטין," אני משיב, משתדל לדחוק את הרצון לחייך כשידה – המצמידה סכין לגרוני – רועדת.
"אמרת גייב מרטין?" היא שואלת, לא מאמינה.
"שמעת נכון," אני אומרת בשביעות רצון.
היא מחייכת. לרגע נדמה כאילו כל התכנית שלי מתרסקת לי בפנים, כאילו היא הייתה אבודה מראש ואמנדה עשתה עלי מחקר רציני. "לא מאמינה לך."
"לפני כמה שבועות השתחררתי מהכלא," טוב לפחות זה לא שקר, "גייב שיחרר אותי ליתר דיוק. הוא רוצה לנקום, לנקום בג'ויס, אני רק עושה לו טובה."
"אז נוכל לעבוד ביחד, טיילר."
"בשביל מי את עובדת?"
"אני לא מתכוונת לגלות לך," היא אומרת וכהרף עין מושיטה את ידה מעל כתפי ומפלחת את חזי עם הסכין. חתך עמוק. רציני. כאב חד מהדהד בכל גופי. רגלי רועדות וחולצתי נספגת דם.
היא דוחפת אותי ורגלי כושלות מהכאב, ראשי נחבט בעוצמה באחד הכיורים. כתמים שחורים מתחילים להופיע בצדי עיניי ומסמאים את ראייתי.
כאב ראש אופף את ראשי כמו עשן.
לרגע אני רואה את אמנדה במטושטש מתקרבת אלי, היא נועצת את עקב הנעל שלה בתוך החתך שמפלח את חזי ואני צורח, צרחה כמעט לא רצונית.
ואז היא יוצאת מן שרותי הבנים כשהיא מעיפה הלאה ממנה את הדלת, אך לא לפני שחיוכה מבזיק אלי.