שדה קרב – פרק 23

"פעמיים קפה," אומר אוליבר והמלצר עם השיניים העקומות כשל אוגר מהנהן פעם אחת תוך כדי שהוא משרבט בפנקס שלו ואז הולך בצעדים קלילים. "זה עלייך."
אני מהנהן באי-רצון ומחשב כמה כסף יש ברשותי.
בסוף אוליבר מצא בית-קפה מוזנח, פשוטו כמשמעו. השולחנות – העשויים מתכת – דביקים ומלאים בכתמי שמן, החלונות מצופים בשכבה של אבק והאוויר בפנים מחניק ואפוף בריח של קפאין.
הזגוגיות נשקפות אל הרחוב העמוס אנשים עם שקיות של קניות הממהרים להיכנס למקום חמים.
"זואי לא בסכנה עכשיו?" אני שואל וקושר את אצבעותיי האחת בשנייה.
הוא מניד בראשו. "לא יודע."
"לא יודע?" אני חוזר אחריו כשאני מעקם את אפי למשמע קולו האגבי.
"אתה זה שאמור לשמור על זואי, לא?"
אני נע באי נוחות על הכיסא החורק. הוא צודק.
ארשת ניצחון מתנוססת על פניו של אוליבר והוא זוקף את ראשו לעבר המלצר שהלך ולא חזר. "אני לא מתכוון לשלם לו אם הוא מביא לי את הקפה קר."
"ממילא אני זה שמשלם," אני אומר.
"צודק," הוא ממלמל.
קמטי דאגה מופיעים על מצחו של אוליבר. גבותיו מסודרות בקו ישר ומצילות על עיניו הבהירות, שבולטות על צבע עורו הכהה.
"אל תדאג, הם יביאו לך קפה חם," אני אומר כשאני רואה את הדאגה הנשקפת מעיניו.
"זה לא זה," אוליבר משיב בקוצר רוח כשהוא משחק באצבעותיו בעצבנות. "אתה חייב להבין, קוניס, שמרתי על זואי מאז שהיא נולדה."
אני משפיל את מבטי. אז זה העניין.
"הייתי בשבילה כמו אבא שני, תמיד הייתי שם בשבילה כשאבא שלה נסע, שמרתי עליה יותר מעל עצמי," הוא אומר. "אני לא אתן בחיים שמשהו רע יקרה לה."
"לאן אתה חותר?"
"אתה ילד, לעזאזל, אתה בקושי לתלות כביסה יודע!"
המלצר המהוסס לא יודע אם להיכנס באמצע הוויכוח המיותר, אך כנראה שהוא החליט כי הוא מניח את הקפה מולנו.
"תענה לי על שאלה אחת," אני אומר והוא מרים את מבטו מהקפה אלי. "אתה באמת רוצה לשמור על זואי כי אתה אוהב אותה, או כי אתה חייב ומפחד שכל בזבוז הזמן עליה ילך לשווא?"
עורקיו נהיים בולטים בצווארו והוא לופת חזק את כוס הקפה שנראה כאילו עומדת להיסדק.
"בדיוק כמו שחשבתי," אני אומר וקם ממקומי. ידי מפשפשת אחר כמה מטבעות וכשאני מוצא אותן, אני מניח אותן בקול מתכתי על השולחן. "אתה לא מכיר אותי, אוליבר."
אני יוצא בפראות מבית-הקפה כשאני דוחף את הדלת השמנונית והיא מתנגשת בפעמון התלוי מעליה.
אני פותח בריצה לעבר גשר ברוקלין. אלפי מחשבות מתרוצצות במוחי. אני מצמצם את עיניי בעוינות כשמחשבותיי הבוגדניות מעלות תמונה בדמיוני, תמונה של זואי בתור ילדה מוחזקת בתוך ידיו של אוליבר ועיניה מלאות בהערצה אליו, הערצה השייכת לאביה בלבד.
אני מעיף מדרכי אבנים בעצבנות והן ניתזות לצדדים. כעס דוחק בי. כעס על אוליבר, כעס על ג'וייס שבגללו יצאתי מן הכלא ושוב הכול חוזר אל גייב, שרצח את אבי ובגללו הגעתי לכלא.
זיכרון עמום עולה במוחי; זיכרון של שעת חצות. כולי הייתי מגואל בדם וצלעותיי היו שבורות עד העצם האחרונה. עמדתי מול קונור, העוזר של גייב. חתך פילח את גבתי עד לאמצע הלחי שלי. זה היה אותו לילה בו הרגתי את כל עוזריו של גייב כנקמה על מות אבי, אך זה גם היה הערב בו סבסטיאן עקב אחרי והגיע למקום בו המלחמה התקיימה, המלחמה ביני לבין צבאו של גייב, ואז קונור ירה בו. והוא, דמם.
כשאני מגיע למכונית, כבר השמש שוקעת ואפשר לראות את אורות גשר ברוקלין במעומעם.
השיר של בריטני ספירס מתעורר לחיים ביחד עם המכונית ואני מתחיל לנסוע לעבר הבית.

פיהוק חומק מפי כשהמורה למתמטיקה מתחיל לשרבט על הלוח תרגילים.
קאסי לא הגיעה היום וכך עוד כמה בנות שמתכוננות לנשף היום. כשאני נכנס לקפטריה אני מבין שמדובר בהרבה יותר מרק כמה בנות, והן כוללות את זואי.
אני מתקדם לעבר קלווין בקפטריה הריקה למחצה. ראשו מורכן וכשאני מניח את התיק שלי על השולחן, הוא קופץ מבהלה.
"תירגע," אני מסנן לו.
"טיילר! בדיוק אותך חיפשתי!" הוא קורא וקם ממקומו. אני מגחך ומתיישב כשהוא מתיישב אחרי ורוכן קדימה. "עם מי אתה הולך לנשף?"
"וואו מצטער, קלווין, כבר יש לי עם מי ללכת," אני אומר ופותח את התיק שלי כדי להוציא את בקבוק המים.
"איו לא!" אומר קלווין וכשאני מרים לעברו גבה הוא ממהר לתקן, "כלומר, אתה חתיך, טיילר, זה כולם יודעים אבל… חשבתי אם תוכל לסדר לי את קאסי."
"קאסי?" קולי יוצא מופתע. "מה לי ולקאסי?"
"אתה יודע…"
"לא, אני לא יודע."
"היא נורא נדבקת אלייך, אז חשבתי–"
"לא אכפת לי, אם לזה אתה מתכוון."
"לא אכפת לי אם אכפת לך."
אני שוב מרים גבה לעומתו והוא מתנמך בכיסאו. "תראה, קלווין, אתה נראה טוב, אתה בנבחרת הפוטבול ובנות סובבות סביבך, תפסיק להיות כל כך מודאג."
"אני לא בנבחרת הפוטבול," הוא מתקן אותי ואני מושך בכתפיי. "אבל בכול מקרה, תודה גבר."
אני מהנהן כשהוא טופח לי על השכם והולך לשולחן בו יושבות בנות שמצחקקות כשהן רואות שהוא מתקדם לעברן.
הנייד שלי רוטט בכיסי ואני שולף אותו ומביט בצג.
'הודעה חדשה מאת זואי'
חיוך טיפשי נמרח על פני ואני פותח את ההודעה.
'מקווה שכבר הכנת את החליפה'
אני מניד בראשי בגיחוך ומחזיר את הנייד לכיס.

אני מסדר את צווארון ז'קט העור שלי. העניבה השחורה קשורה ברפיון סביב צווארי ונעלי הטימברלנד כבר קשורות ברישול על רגלי.
אני מסתכל בבבואה שלי על שערי הברונזה הפרוע ויורד מרוצה במדרגות.
אליס ואנבל שחיכו לי למטה מביטות בי בארשת פנים מנוגדת; אנבל נראית מתלהבת ואילו אליס לעומתה נראית מרוגזת.
"טיילר, מה זה?" אליס שואלת וקמה לעברי. אני זז בעצבנות כשהיא מהדקת את העניבה שלי.
כשהיא מסתובבת והולכת אל המטבח אני משחרר את העניבה ואנבל מצחקקת מכך.
כשאליס מתקדמת לעברי, ידיה מוחבאות מאחורי גבה, כאילו מסתירה ממני משהו.
"מה?" אני שואל כשהיא מתקדמת לעברי בחיוך. היא מושיטה את ידיה לפנים ואני מגחך למראה הקופסה השקופה עם הזוויות החדות הגורמות לשלל הצבעים להופיע בפאות כמו מעין פרפר בעל כנפיים ססגוניות. אליס פותחת את הקופסה בעדינות ואני רואה בברור את הפרחים המיובשים בפנים; שני ורדים לבנים בהירים שזורים בתוך עלים ירוקים ואלה קשורים לסרט לבן.
"אהבה ממבט ראשון?" אני שואל, כמעט בגיחוך, עדיין לא מאמין שהיא באמת קנתה את זה.
היא מכווצת את גבותיה וסוגרת את הקופסה בעדינות.
"נו באמת, אליס, ורדים מסמנים אהבה ממבט ראשון," אני אומר בתסכול וחושב של המבוכה שתהיה ביני לבין זואי כשאני אעניק לה את הוורדים שמסמנים אהבה ממבט ראשון.
אליס מגחכת. "טוב, טוב." היא מניחה את הקופסה על השולחן ונכנסת לתוך המטבח כשאנבל אחריה.
אני הולך אחריהן. "איך אני נראה?"
"תסדר את העניבה," ממלמלת אליס כשהיא לא מביטה בי, לרגע נשמעה לי מרוגזת במעט.
כשאני בא לענות לה אני מבחין בשעה ומותר על כך, במקום זה אני נושק לאנבל על קדקודה ועל לחיה של אליס.
כשאני יוצא מהמטבח ופותח את הדלת, הקופסה מנצנצת מאור המנורה הצהוב, היא מקרינה צבעים חמים וקרים כאחד מהשולחן הסמוך כמו מין יהלום.
אני מושך בכתפיי ומרים את הקופסה. "שיהיה."
אני נוטל אותה בידיי ויוצא החוצה לעבר המכונית.
לפני שאני מתניע את המכונית אני שוב פותח את הקופסה ומביט בזר. מקווה שאליס יודעת מה היא עושה. אני תוחב את הקופסה לז'קט שלי ונוסע לעבר ביתה של זואי.