שדה קרב – פרק 15

חיוכו של נייתן מבזיק אלי מהצד השני של המגרש, אך אני לא יכול אפילו להתעצבן עליו. כואב לי מידי.
אני צועק עוד צעקה חלושה כשעוד כאב חד מפלח את כל גופי.
גופי לא מוכן להיות בעדי ולתת לי לקום, הוא משאיר אותי משותק על האדמה הבוצית ביחד עם הכאב המשכר.
"קוניס?" קולו הגבוה של המאמן שוב נשמע כשהוא רואה שאני לא קם. "טיילר!"
ראשי כבר כואב מהמאמץ המתיש. נשימותיי מואצות, ספק מהריצה ספק מהכאב. שערי לח מהזיעה וחולצתי רטובה מהבוץ.
"אתה סתם מענה את עצמך," אומר קלווין ומושיט לי את ידו. אך הוא לא מבין שלא מדובר ביד. כולי שבור ומפורק עד העצם האחרונה.
"זוז אחורה, קלרסון," קורא המאמן לעברו של קלווין ומביט בי בחוסר אונים. "תקרא לאחות."
אחרי גררו אותי בקושי אל האחות, היא נתנה לי משכך כאבים ומנוחה של שעתיים מכל לימודים. כמובן שהיא לא יכולה לעשות דבר בנוגע לכאב שבצלעות שנדמה כאילו רק מחריף.
"אני מוכנה לעזור לך, טיילר," אומרת האחות שמעלעלת בערמת דפים. עורה כהה ושערה שחור כזפת.
אני שותק ומביט על הציורים שעל קיר המשרד שלה. חדר האחות הוא בעצם משרד קטן עם מיטה מרופדת. אוויר צונן נכנס דרך החלון הסמוך עלי. "איך בדיוק?"
"אני רואה את הצורך שלך לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, ואם תתאמן במינון הנכון תוכל לחזור מהר יותר מכפי שאתה יכול לדמיין לעצמך," היא אומרת ומרימה את מבטה אלי, כאילו לבדוק עד כמה התרשמתי מההפגנה הזאת.
"אפילו הרופאים לא מעוניינים לעזור לי," אני ממלמל בבוז.
"ובכן, אני לא רופאה, אני אחות ואני מבינה את הרצון שלך," היא משיבה בנחת ומניחה ערמת דפים עם שוליים מעוקלים על השולחן. "וגם כי אני יודעת שתגרום לעצמך נזק אילולא העזרה שלי."
"אמ… תודה," אני מקלל את עצמי על כך שקולי יצא שואל יותר מאשר אומר.

האחות עזרה לי מאוד. היא בחנה את הנזק בכך שנתנה לי לעשות כפיפות בטן. בפעם הראשונה הרגשתי צורך להפסיק כשכואב לי ולא לנסות להראות שאני חזק ואני מתגבר על הכאב ועושה את כפיפת הבטן בצורה מושלמת. נזרקתי למקום אפל וחשוך כשלכפיפות הבטן התלוו אנקות כאב וצרחות דקיקות וצורמות. האחות, ששמה קתרין, גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי כשהיא חייכה חיוך אמיתי ואמרה שלא ייקח לי הרבה זמן עד שאחזור לשגרה. אולי מרופא אחר זה היה נשמע כקלישאה אחת גדולה שאמורה לתת לי לפתח תקוות שווא, אך הכנות בעיניה כבר שיקפה לי שהיא דוברת אמת.
מבטו של נייתן ננעץ בעיניי לשבריר שנייה שנדמה כנצח כשהוא חולף מולי במסדרון עם חיוכו המשועשע.
"בעיות בתפקוד, קוניס?" הוא שואל ומגחך.
אני נכנס בשקט לשיעור ספרות. המורה מביט בי בשאלה, אך כשאני טופח קלות על חזי בכוונה שלא הרגשתי טוב, הוא מהנהן ואני מתיישב במקומי.
השיעור הזה כמו כל המשך היום חלף ביעף. בכול השיעורים תפסתי את הכיסא האחרון ונמנמתי לי, מתעלם ממבטיהם המסוקרנים של התלמידים.
הגשם לא חדל מלרדת ונראה כאילו היום הכמעט שמשי שהיה נשכח ועוד כמות של גשם כיסתה על אותו היום המקודש.
כשהצלצול נשמע כל התלמידים ממהרים לברוח הביתה. רגלי נושאות אותי לבד אל מגרש הבייסבול שמאחורי בניין בית הספר. אני מביט על המגרש הריק מאדם. כמה פונפונים זרוקים ברפיון על הספסלים של השחקנים.
אני נעמד בעמדה של קו הזינוק. גופי כבר להוט להתחיל כשאדרנלין משתחרר בדמי בפראות.
"אלו רק 10 הקפות, טיילר, זה קטן עלייך," אני ממלמל חרישית לעצמי.
אני מקנא בימים שנראו לי כאילו גופי המתפקד הוא מובן מאליו. אני לוקח מנת חמצן לראותי ומזנק לריצה מהירה. לבי פועם בחוזקה והכאב בצלעות עוד רדום.
פרץ של רגשות גועש בי כהר געש העומד להתפוצץ. הסקרנות מכרסמת בי, הסקרנות מכאבים החדשים שמתעוררים בירכי המסמנים שגופי כמעט ואיבד את הכושר שלו. שרירי רגלי נמתחים כשאני רץ ואני מרגיש את הדם שלי מתלהט ומתמלא בתשוקה לעוד.
בסיבוב הרביעי אני מרגיש כמרחף באוויר. אני רואה שרגלי זזות, אך אני לא מרגיש אותן. ראותי עומדות להתפוצץ. אני מחייך חיוך ניצחון כשצלעותיי לא מוחות, אך זה נמחק כשכאב חד כתער מפלח את חזי ואני נופל על האדמה. מקלל חרש.
"כשביקשתי שתתרחק ממני לא אמרתי לך ללכת לעשות תאונה," נשמע קול מוכר אחרי. זואי נעמדת מעלי. "תפסיק לענות את עצמך."
"מה אכפת לך בכלל?" אני שואל בזלזול ונושף בבוז.
"אתה שקרן טוב, טיילר," היא אומרת וחיוך ישר נמתח על פניה. "אבל לא הצלחת לעבוד עלי."
"על מה לעזאזל את מדברת?" אני שואל ומכווץ את גבותיי. שרירי רפויים על הדשא הלח המצנן את עורי החשוף.
"זאת לא הייתה תאונה, נכון?"
"אז את מאמינה לשמועות שלהם?"
היא מושכת בכתפייה ומתיישבת על ידי כשרגליה מקופלות תחת גופה. "אם לא תספר לי מה היה באמת, אני עוד עלולה להאמין לשמועות."
"תאמיני." נשיפה חנוקה נפלטת מפי כשכאב מהדהד בתוכי.
"לשמועה שהתקוטטת עם גבר או שדקרת נער?"
"למה שבא לך."
"אז אתה לא מתכוון לספר לי," היא אומרת ומרימה גבה.
אני מניד בראשי שמתחכך עם הדשא ושוחק אותו.
"אתה כזה עקשן," היא אומרת וקמה ללכת כשאגרופיה קמוצים בצדי גופה. "אני בכלל לא מבינה למה אני טורחת." גבה מופנה אלי ואני נשען על מרפקי. "הבקשה שלי עדיין בתוקף שלא תתבלבל."
"זואי חכי!" אני צועק ומתכווץ מכאב. לעזאזל עם זה.
היא עדיין לא מסתובבת אלי, רק עוצרת במקומה. "נייתן הזמין אותך למסיבה באחוזה שלהם, תהרוג אותי אם אני יודעת למה. בטח קאסי תשמח לספק לך את שאר הפרטים."
היא ממשיכה להתרחק ואני נשכב על הדשא באנחה, לא מסוגל לחשוב על זואי עכשיו. המחשבה היחידה שחולפת לי בראש היא, למה לעזאזל נייתן הזמין אותי למסיבה באחוזה שלהם?